בית הדין הארצי לעבודה

עע 001633/04

המערערת	אופטיק דורון
	-
המשיבות	1. מזל זכאי 2. מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים

בפני: השופט עמירם רבינוביץ, השופטת נילי ארד, השופטת ורדה וירט-ליבנה

נציג עובדים: מר אליהו בן-גרא, נציג מעבידים: מר מיכאל הילב

בשם המערערת: עו"ד יוסף ארנון, עו"ד אמיר שלום

בשם המשיבה 1: עו"ד אסנת רובוביץ-ברכש

בשם המשיבה 2: עו"ד ישי אילן

פסק דין

השופטת נילי ארד

1. האם פיטוריה של המשיבה 1 (להלן: המשיבה) מעבודתה במערערת (להלן: החברה) במהלך הריונה היו כדין? כך סברה הממונה על חוק עבודת נשים (להלן: הממונה), בהתירה את פיטורי המשיבה.

בית הדין האזורי בירושלים (השופט הראשי יעקב נויגבורן ונציגי הציבור מר בוימל ומר כהן; עב 1721/00) קיבל את עתירת המשיבה כנגד החלטת הממונה, ופסק כי פיטוריה נעשו שלא כדין, מחמת היותם קשורים בהריון. כנגד קבלת תביעתה של המשיבה מכוון ערעורה של החברה מושא דיוננו.

ההליכים בפני הממונה

2. החברה, רשת חנויות אופטיקה, העסיקה את המשיבה החל מחודש מרץ 1999 כמנהלת שניים מסניפיה. בסעיף 3 לחוזה ההעסקה מיום 28.2.1999 הוסכם "[ש]בתום חצי שנה מתאריך התקשרות זאת, ייפגשו הצדדים על מנת לקבוע את המשך ההתקשרות או הפסקתה...". כשמונה חודשים לאחר מכן, בתאריך 4.10.1999, החליטה החברה על פיטוריה לאלתר של המשיבה. בפועל לא חזרה המשיבה לעבוד בחברה לאחר הודעת הפיטורים. ממועד זה ואילך שהתה בחופשה בתשלום עד ליום 31.12.1999, המועד ממנו התירה הממונה על יחסי עבודה את פיטוריה.

3. ביום 1.11.1999 פנתה החברה אל הממונה בבקשת היתר לפטורי המשיבה, תוך שציינה כך:

"העובדת החלה עבודתה ביום 28 בפברואר 1999.

בהסכם העסקה שנחתם בין החברה לעובדת, במועד תחילת העסקתה, הוסכם כי ששת חודשי עבודתה הראשונים של העובדת יהוו תקופת ניסיון, בסופה יפגשו הצדדים על מנת לקבוע את המשך ההתקשרות.

במהלך תקופת הניסיון האמורה, הרתה העובדת...

עוד במהלך תקופת הניסיון התברר לחברה, כי אין ברצונה להמשיך את ההתקשרות עם העובדת וזאת מהסיבות הבאות:

העובדת הינה חסרת מוטיבציה ואינה ממלאת את תפקידה כלל;

העובדת מפגינה חוסר מנהיגות, מקבלת החלטות ללא שיקול דעת, ובעלת קושי בקבלת החלטות ניהוליות;

עובדי החברה, הכפופים לעובדת, אינם מכבדים את העובדת ואינם נשמעים להוראותיה;

העובדת אינה נותנת שירות ללקוחות החברה כמצופה וכנדרש ממנה על ידי החברה.

האמור לעיל הביא לידי כך כי אני, כמעבידה של העובדת, לא סומך עליה כי תבצע עבודתה נאמנה.

למרות שעוד בתקופת הניסיון, הגעתי לידי מסקנה, כי אין העובדת מתאימה לעבוד בחברה, נמנעה ממני האפשרות להפסיק את ההתקשרות עמה, לאור עובדת הריונה ועל כן נעשה ניסיון, בהסכמה משותפת עם העובדת, לתקן את המצב ולשפר את תפקודה של העובדת, אולם ללא הואיל.

במצב הדברים הנוכחי, אני מוצא כי המשך העסקתה של העובדת בתפקידה הנוכחי, הכרוך כאמור בפיקוח על עובדים, בקידום מכירות ובמגע עם קהל, לא רק שאינו תורם לחברה אלא אף גורם לנזק אמיתי לשמה הטוב של החברה ולשירות הניתן על ידה ללקוחותיה.

לפיכך, אין עוד באפשרות החברה להמשיך להעסיק את העובדת, ויאמר במפורש, בקשתי לפטר את העובדת, אינה קשורה עם עובדת הריונה, והיא מבוססת אך ורק על ליקויי עבודה חמורים בתפקודה של העובדת, באי התאמתה לתפקיד בו היא מועסקת ובאי התאמה לעבודה הקשורה במכירה ובמגע עם קהל.

לאור כל האמור לעיל, אבקש את אישורך לפיטורי העובדת בתקופת הריונה וזאת בהקדם האפשרי, שכן כל יום נוסף בו מועסקת העובדת גורם לחברה נזקים מיותרים" (להלן: הבקשה להיתר פיטורים או הבקשה).

4. בעקבות בקשת החברה להיתר פיטורים פתחה הממונה בחקירה. המשיבה נחקרה ביום 16.12.1999 על ידי המפקחת גב' ביבי (להלן: המפקחת) והציגה גרסתה שעיקרה באלה: היא עבדה לשביעות רצון הממונים עליה; בסיום "תקופת הניסיון" בת ששה חודשים לא נערכה עמה פגישה בנוגע להמשך העסקתה "אך היה לי ברור שאני ממשיכה לעבוד, כי כעבור מספר חודשים (בערך כ-5) קיבלתי ביטוח מנהלים"; מספר ימים לפני שהודיעו לה על ההחלטה להוציאה לחופשה הציגה לממונים עליה אישור רפואי המגביל אותה לעבודה במשך חמש שעות ביום בלבד; על הריונה הודיעה "... בתחילת חודש נוב' 99' לדורון הסמנכ"ל ולעבדאללה הסמנכ"ל"; בעקבות הודעתה זו התבקשה ביום 15.11.1999 לצאת לחופשה בתשלום; טענות החברה בבקשתה להתיר את הפיטורים הם בגדר "תירוצים על מנת לפטר אותי, לא היו דברים מעולם. היו לי שיחות עם מר דורון ומר עבדאללה - הסמנכ"לים, שעלי להיות יותר נוקשה עם העובדים הכפופים אלי, אך בנושא מוטיבציה או חוסר טיפול בלקוחות היתה שביעות רצון מלאה מצדם וזה נאמר לי מספר פעמים; היא הודיעה לממונים עליה על הסכמתה שלא לעבוד בתפקיד ניהולי עד הלידה, ובתקופה זו לשמש כמוכרת מן המניין.

5. מר עבדאללה יזבק, סמנכ"ל החברה (להלן: מר יזבק), שנחקר בו ביום, טען בפני המפקחת בין היתר כך: המשיבה הייתה "עובדת בינונית"; בשיחות שבועיות שקיים עם המשיבה ועם הסמנכ"ל דורון "התייחסנו לחוסר שביעות רצוננו ממנה"; ביום 23.9.1999, עוד לפני שהודיעה על הריונה, נפגשה המשיבה עם היועץ הארגוני של החברה, מר וידרה. בעקבות המלצותיו של היועץ הארגוני הוחלט בישיבת הנהלה שהתקיימה בראשית אוקטובר 1999 על פיטורי המשיבה; מאחר ובאותה תקופה שהתה בחופשת מחלה "המתנו שהעובדת תחזור לעבודה"; המשיבה הודיעה לו על הריונה ביום 8.10.1999 בשיחת טלפון; בתחילת נובמבר פנו אליו עובדים הכפופים למשיבה בטרוניה שאינם יכולים להמשיך ולעבוד עמה, לאחר שאיבדו אמון בה בשל "חוסר המנהיגות ומוטיבציה שהפגינה כמנהלת מול העובדים, זלזול בעובדים הוותיקים ובעלי הידיעות בתחום"; מטעמים אלה החליטו מנהלי הרשת "שהעובדת תוצא לחופשה בתשלום ובמקביל להעביר בקשה להיתר פיטורי העובדת למשרד העבודה".

6. במהלך בירור הבקשה, ובעידוד הממונה, ניסו הצדדים להגיע לפשרה, לפיה תשלם החברה למשיבה כפיצוי את שכרה עד ליום 31.12.1999. משעלו מגעיהם על שרטון, הודיעה הממונה ביום 20.12.1999 לחברה, ולמשיבה כמכותבת, על החלטתה זו:

"הריני להודיעכם כי לאחר עיון במסמכים הנוגעים בדבר ועל סמך פנייתכם, החלטתי, לפי הסעיפים 9 ו-22 לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 להתיר הפיטורים של הגב' זכאי מזל, החל מתאריך 31.12.1999.

תמצית הנימוקים: אין קשר בין הפיטורים להריון. העובדת והמעביד הגיעו לפשרה בנוגע לפיטורין" (להלן: ההחלטה הראשונה).

על פני הדברים החלטת הממונה בטעות יסודה, שכן הסכם פשרה לא התגבש, וככל הנראה סברה הממונה כי ההסדר המוצע התקבל על ידי הצדדים.

7. במכתבה לממונה מיום 4.1.2000 הודיעה המשיבה כי לא הסכימה לפשרה, משהוברר לה כי זכויותיה ייפגעו אם תסכים לפיטורים. נוסף על כך, ולגופו של עניין, השיגה המשיבה על החלטת הממונה בדבר כשרות פיטוריה, בטענה שההחלטה התקבלה בהתעלם מטענותיה ובהיותה מבוססת על טענות שקריות אותן העלתה החברה.

בהתייחס לטענות המשיבה, ולביסוס גרסתה, שלחה החברה לממונה ביום 22.2.2000 עותק מפרוטוקול ישיבת המנהלים מיום 4.10.1999, כראיה להחלטת הפיטורים וטעמיה, וכך נאמר בו:

"בעקבות אי שביעות רצוננו מתפקודה של מזל זכאי (היא המשיבה – נ.א.) והיעדרותה הממושכת מהעבודה בתקופה של חגים ועבודה אינטנסיבית, לאור הבלבול הקיים בין העובדים וחוסר שביעות רצון לקוחות מהשירות, בנוסף לכך חוות דעתו של היועץ הארגוני... סמנכ"ל הרשת עבדאללה יודיע לגב' מזל זכאי כי: א. נסיעתה לחו"ל במסגרת סוף שבוע מנהלים - מבוטלת (בין התאריכים 99/ 10 / 10-12); ב. הוחלט על פיטורי העובדת לאלתר" (להלן: הפרוטוקול).

8. ביום בו קיבלה את הפרוטוקול מהחברה, ה-22.2.2000, שלחה הממונה לצדדים החלטתה בבקשת ההיתר, וכך נאמר בה:

"הריני להודיעכם כי לאחר עיון נוסף במסמכים הנוגעים בדבר (בהמשך לפנייתה של העובדת באמצעות עו"ד אסנת ברכש) החלטתי, לפי הסעיפים 9 ו-22 לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 להתיר הפיטורין של הגב' זכאי מזל, החל מתאריך 31.12.99.

תמצית הנימוקים: אין קשר בין הפיטורין להריון.

1. המעסיק לא היה שבע רצון מתפקודה של העובדת וניהל עמה שיחות על כך.

2. היועץ הארגוני של החברה התריע בפני הנהלת החברה על סגנון ניהולה של העובדת הדורש שינוי.

3. בישיבת הנהלה של החברה הוחלט על פיטוריה של העובדת. במועד הישיבה לא היה ידוע על הריונה" (להלן: ההחלטה השנייה).

כנגד החלטתה של הממונה עתרה המשיבה לבית הדין האזורי. בתביעתה טענה המשיבה כנגד חוקיות הפיטורים והוסיפה ותבעה תשלומים הנובעים מתקופת עבודתה וסיומה. החברה ביקשה לדחות את התביעה כולה.

פסק הדין של בית הדין האזורי

9. בהתייחס לחוקיות הפיטורים הגיע בית הדין האזורי למסקנה לפיה "החלטת הממונה אף שניתנה במסגרת החוק המסמיך לוקה היא בחוסר סבירות המצדיק את ביטול מתן ההיתר וזאת הן בשל התבססותה על מסמכים בלתי מבוססים והן בשל העדר מתן זכות טעון מלאה לתובעת". לפי שקבע בית הדין, נמצאו "סתירות מהותיות" בין המסמכים שעמדו בבסיס שתי החלטותיה של הממונה "אשר יש בהתבססות עליהם בכדי לקבל החלטה הלוקה בחוסר סבירות".

בית הדין קבע, כי למעשה הוחלט על פיטורי המשיבה באותו יום בו הודיעה על הריונה. זאת, על סמך תשובותיו של מר יזבק בחקירתו הנגדית, לפיהן: "ביום 4.10 ידענו [שהמשיבה בהריון] כי אמרה את זה לדורון [סמנכ"ל החברה] ואני ידעתי לאחר מכן"; ובאשר לאמור בפרוטוקול ישיבת המנהלים מיום 4.10.1999 בה הוחלט על פיטורי המשיבה, השיב: "הישיבה התקיימה ב-12 בצהריים, הוא דיבר אתה בשתיים. אני לא זוכר את זה אני משער את זה". הוסיף בית הדין וקבע: בבקשה להיתר הפיטורים טענה החברה כי נודע לה על הריונה של המשיבה עוד במהלך תקופת הניסיון, ואילו בחקירתו בפני המפקחת טען מר יזבק כי ידע על הריונה של המשיבה רק ביום 8.10.1999; בבקשה להיתר הפיטורים טענה החברה כי עוד במהלך תקופת הניסיון הוברר שהמשיבה אינה מתאימה לתפקידה, ואילו בחקירתו אמר מר יזבק שהמשיבה הייתה "עובדת בינונית"; פרוטוקול הישיבה מיום 4.10.1999, בה הוחלט על פיטורי המשיבה לאלתר, אוזכר בחקירתו של מר יזבק בפני המפקחת ביום 16.12.1999, אולם בפועל המציאה החברה את הפרוטוקול לממונה רק ביום 22.2.2000; הממונה החליטה להתיר פיטורי המשיבה לאחר שקיבלה את הפרוטוקול, כאמור, מבלי שביקשה ומבלי שקיבלה את תגובת המשיבה לאמור בו.

נוכח ממצאיו אלה קבע בית הדין, כי ההיתר לפיטורים "הסתמך על ראיות בלתי מהימנות, ראיות המעוררות תמיהה...". על כן, ומשלא ניתנה למשיבה מלוא זכות הטיעון, נקבע כי יש לפסול את היתר הפיטורים שהעניקה הממונה. הוסיף בית הדין וקבע, כי החברה ביקשה לפטר את המשיבה "בשל היותה בהריון, פיטורים המהווים הפליה לאור סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה", מה גם שמדובר בקיום חוזה עבודה שלא בתום לב.

תוצאת פסק הדין הייתה השתת חיוב על החברה לשלם למשיבה סכומים אלה: פיצוי בגובה שכרה עד ליום 24.4.2000, הוא היום בו ילדה, בניכוי דמי אבטלה אותם קיבלה, ובסך הכל סכום בגובה 29,000 ש"ח; דמי הודעה מוקדמת לתקופה של 60 יום; פיצויי פיטורים בסך 12,684 ש"ח ודמי הבראה בסך 1,380 ש"ח; על סכומים אלה נוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2000 ועד התשלום המלא בפועל.

תביעת המשיבה לגמול עבודה בשעות נוספות נדחתה, משלא עמדה בנטל ההוכחה. כן נדחתה תביעתה להפרשי שכר ולפיצוי בגין אי הפרשת סכומים לביטוח מנהלים בחודשים מרץ-יוני 1999.

הערעור – דיון והכרעה

10. בערעורה טענה החברה כי פיטורי המשיבה היו כדין, משנעשו רק לאחר שפנתה לממונה וקבלת אישורה לפיטורים. לפיכך, אין להטיל על החברה אחריות כלשהי. על כך הוסיפה החברה והטעימה: ההחלטה על פיטורי המשיבה התקבלה ונמסרה למשיבה עוד לפני שנודע לחברה על הריונה; החלטת הממונה עומדת במבחני הסבירות על פיהם היא נבחנת, ככל החלטה מינהלית; ככל שנפל פגם בהליך מתן ההיתר לפיטורים הרי שפגם זה הוא מנת חלקה של הממונה, ואין הצדקה לכך שהמעסיק ישא בתוצאות הנובעות מפגם זה; לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום דמי הודעה מוקדמת, לאור העובדה שהמשיבה קיבלה שכר מבלי שעבדה בחודשים אוקטובר-דצמבר 1999; המשיבה אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה, כיוון שלא עבדה תקופה של שנה.

המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, תוך שעמדה על כך שפסק הדין מבוסס על ממצאים עובדתיים שנקבעו לאור העדויות שנשמעו ומהימנות העדים, על כן אין להתערב בממצאיו של בית הדין האזורי ובמסקנותיו.

הממונה מצידה ביקשה לדחות את טענות החברה בדבר אחריותה לפיטורים, בהעדר כל מקור נורמטיבי המקים חיוב עצמאי של הממונה, כאשר בית הדין מורה על ביטול היתר הפיטורים שהוציאה.

המסגרת הנורמטיבית

11. הבסיס הנורמטיבי להכרעה בענייננו מצוי בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: חוק עבודת נשים או החוק), המורה: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון". בסעיף 22 לחוק הואצלו סמכויות השר לממונה על חוק עבודת נשים.

תכלית הוראתו של סעיף 9(א) לחוק, כפי שמצאה ביטויה בפסיקתו של בית דין זה, הינה "להגן על האשה העובדת בתקופת הריונה, בכך שבתקופת הריונה היא עשויה להיאלץ להיעדר מעבודתה יותר מהרגיל. כמו כן, ייתכן והמעביד שלה יפיק פחות תועלת מעבודתה והיא תהיה חשופה לפיטורים או להרעת תנאי עבודתה" (עע (ארצי) 307/99 אופיר טורס בע"מ - גולדנברג-חייט, פד"ע לח 170 (2002) (להלן: עניין אופיר טורס); דב"ע (ארצי) נו/80-3 אלול - רוזנבלום, פד"ע ל 86, 95 (1996); דב"ע (ארצי) מח/8-3 אבנר קופל סוכנות לביטוח - וייס ארלוביץ, פד"ע כ 57, 59 (1988)).

האיסור לפטר עובדת הרה הוא הכלל. מבקש המעביד, למרות כן, לפטר עובדת בהריון, עליו הנטל להוכיח שהפיטורים אינם קשורים להריון (עניין אופיר טורס; דב"ע (ארצי) שן/115-3 מאסטרו בע"מ - שחם (בלוך), עבודה ארצי, כרך כ"ג(1) 233 (1990)).

הגיע הממונה למסקנה לפיה פיטורי העובדת קשורים להריונה, קמה לה הגנה מוחלטת מפני פיטורים, מכוח החוק, ולממונה אין שיקול דעת ואין הוא מוסמך להתיר את פיטורי העובדת ההרה.

שונים פני הדברים כאשר הסיבה לפיטורים אינה קשורה להריון. בכגון דא מוקנה שיקול דעת לממונה אם להתיר את הפיטורים אם לאו, וזאת בשים לב למכלול יחסי העבודה ולנסיבות בהן התקבלה החלטת הפיטורים (ראו: עניין אופיר טורס; דב"ע (ארצי) מט/131-3 שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כא 262, 269-270 (1990)).

ידיעת המעביד על דבר הריונה של העובדת אותה הוא מבקש לפטר הינה תנאי הכרחי לתחולתו של סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, אולם ידיעה כאמור אינה תנאי מספיק להכרעה בדבר חוקיות הפיטורים. עצם ידיעת המעביד על ההריון עשויה להוות שיקול מכריע בהכרעת הממונה בדבר הקשר הקיים בין ההריון לבין פיטורי העובדת. עם זאת, יתכן מצב בו ניתן ללמוד מכלל נסיבות המקרה על כך שהחלטת הפיטורים אינה קשורה בהריון ולא התקבלה בשל כך שהעובדת הרתה, למרות שהמעביד ידע על כך (עע (ארצי) 332/99 שוורץ - פסגות מנהלי קרנות נאמנות, ניתן ביום 15.10.2002; להלן: עניין שוורץ).

עמד על כך בית דין זה בעניין רחל פאלק, בפסיקתו לפיה אי ידיעת המעסיק על הריונה של העובדת מהווה "ראיה חותכת שהפיטורים לא היו מסיבת ההריון". לעומת זאת, "אם ידע המעביד כי העובדת בהריון, אין פירושו של דבר שהפיטורים היו בשל ההריון. עדיין צריך לברר מהו הנימוק האמיתי של הפיטורים: הריון או הנימוק שנותן המעביד. לשם כך צריך לבדוק את כל הראיות לפני שקובעים אם הפיטורים היו מסיבת הריון, אם לאו" (דב"ע (ארצי) לו/78-3 פאלק - מדינת ישראל, פד"ע ט 197 (1977); ההדגשות במקור - נ.א.).

מן הכלל אל הפרט

12. נקדים ונאמר כי דין הערעור להדחות. ממצאיו של בית הדין האזורי מעוגנים בחומר הראיות שהיה לפניו ומסקנותיו מבוססות בדין, ולא ראינו טעם משפטי או אחר המצדיק התערבותנו בפסק הדין. על כן, יש לאשר את פסק הדין מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. טעמינו לכך נבאר להלן.

13. ההליך שהתקיים בפני בית הדין האזורי לא היה בגדר ערעור על החלטת הממונה, אלא במסגרת ביקורת שיפוטית שקיים על החלטת הממונה, בפעולתה כרשות מינהלית. הלכה היא, כי בית הדין לא ימיר שיקול דעת הממונה בשיקול דעתו ולא יתערב בהחלטת הממונה, אלא אם התקבלה ההחלטה שלא במסגרת הסמכות שבחוק, ואם נמצא כי ההחלטה לוקה בחריגה ממתחם הסבירות, בשיקולים בלתי עניינים, הפליה או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי (ראו עניין אופיר טורס ועניין שוורץ והאסמכתאות שם).

בענייננו, הגיע בית הדין למסקנה כי אכן נפלו בהחלטת הממונה פגמים ממין אלה המצדיקים התערבותו בה לשנותה. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, סבורים אנו כי במקרה זה אכן אין מנוס מהתערבות בהחלטת הממונה, וכי כדין הורה בית הדין האזורי על פסילת החלטתה של הממונה.

14. בהחלטה הראשונה הודיעה הממונה על החלטתה להתיר את פיטורי המשיבה ללא כל הנמקה, מלבד התייחסות להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים כביכול. בהעדר הסכם פשרה בין הצדדים, נמצאת החלטה זו ריקה מתוכן של ממש.

לא כן ההחלטה השנייה, בה פירטה הממונה את טעמיה להתרת הפיטורים, למרות היותה של העובדת בהריון. על החלטה זו וטעמיה קיים למעשה בית הדין האזורי ביקורתו השיפוטית וכדין עשה כן, בהיעדר הנמקה בהחלטה הראשונה.

בחינת ההחלטה מעלה, כי הממונה אימצה למעשה במלואה את גרסת החברה, אשר תימוכין לה נמצא בפרוטוקול ישיבה ההנהלה מיום 4.10.1999, בה הוחלט על פיטורי המשיבה. זאת, מבלי שהביאה לידיעת המשיבה את דבר המצאת הפרוטוקול, ומבלי שנתנה לה את זכות הטיעון המשנית, באופן שתוכל להתייחס לטענות שהועלו כלפיה בישיבת ההנהלה. הממונה לא פעלה כך, ותחת זאת התירה את פיטורי המשיבה מיד לאחר קבלת הפרוטוקול.

15. ועוד זאת. מלכתחילה התקבלה ההחלטה על פיטורי המשיבה על אתר, מבלי שניתנה לה זכות הטיעון בפני מנהלי החברה. כפי העולה מחומר הראיות, היה זה היועץ הארגוני שקיים עמה שיחת בירור, ובהסתמך על מסקנותיו מאותה שיחה החליטה החברה על הפיטורים. ההליכים שהביאו לפיטורי המשיבה היו אלה:

ביום 26.9.1999 שלח מר וידרה, היועץ הארגוני, מכתב למנכ"ל החברה, שכותרתו "יעוץ בחודש 9/99". על פי האמור במכתב זה, בישיבת מנהלים שהתקיימה ביום 7.9.1999: "הועלה נושא תפקודה של מזל [המשיבה] כמנהלת חנות בסניף בן-יהודה. הובעו בישיבה ספקות לגבי כניסתה לתפקיד. בישיבה עלו חלופות שונות לביצוע. הוחלט להתחיל בתהליך של חונכות אישית - עבדאללה יטפל באופן מיידי בשיפור רמתה המקצועית ואני אפגוש אותה לשיחות חניכה בהן תובהר המוטיבציה שלה למלא תפקיד ניהולי ברשת".

בעקבות סיכום הדברים נפגש מר וידרה עם המשיבה ביום 23.9.1999, ובמכתבו מיום 26.9.1999 למנכ"ל החברה, מר רוני קאופמן הציג מסקנותיו:

"בפגישה זו דנו בנושאים הקשורים בסגנון הניהולי של מזל ובדילמה שלה - האם "להיכנס לתפקיד" ולשנות את סגנון ניהולה הטבעי (דמוקרטי, משתף) לסגנון משימתי יותר הכולל הנעת עובדים סביב יעדים והצבת גבולות מאד ברורה. מזל הביעה ספק ביכולתה או ברצונה להשתנות".

לא הובאה ראיה על כך שמסקנותיו של היועץ הארגוני והמלצותיו הובאו לידיעת המשיבה, או שניתנה לה הזדמנות להגיב על הנאמר בעניינה בפני מנהליה.

ההחלטה בדבר פיטורי המשיבה על אתר התקבלה בישיבת המנהלים מיום 4.10.1999, והטעמים לכך, כעולה מהפרוטוקול, היו חוסר שביעות רצון מתפקודה, היעדרות ממושכת, חוסר שביעות רצון הלקוחות וחוות דעתו של היועץ הארגוני (כמפורט בסעיף 7 לעיל).

הנה, אפוא, למשיבה לא ניתנה כל אפשרות להשמיע טענותיה הן לפני ישיבת ההנהלה והן לאחריה, וכתוצאה מכך קופחה זכותה לנסות ולהעביר את רוע הגזרה. בשלילת זכות הטיעון הועמדה המשיבה בפני עובדה מוגמרת של פיטורים על-אתר.

אם לא די בכך, נשללה מהמשיבה זכות הטיעון אף בפני הממונה. בהעדר תגובת המשיבה לנימוקי הנהלת החברה בהחלטת הפיטורים, הגיעה הממונה למסקנה כי נימוקי הפיטורים היו ענייניים ולא היו קשורים כלל בהריונה של המשיבה. אילו שמעה הממונה, עובר להחלטתה, את גרסת המשיבה בהתייחס להנמקה שבפרוטוקול, ואילו נתנה דעתה לכך שהחלטת הפיטורים התקבלה מבלי שמוצתה זכות הטיעון של המשיבה, לא מן הנמנע שהייתה משנה ממסקנתה.

16. בקיפוח זכות הטיעון של המשיבה נשללה זכותה המהותית לסתור את טיעוני החברה בפני הממונה, קודם שהתירה את הפיטורים. בנסיבות אלה, כדין מצא בית הדין האזורי פגם היורד לשורשה של ההחלטה והמצדיק ביטולה.

17. ועוד זאת. כפי שקבע בית הדין האזורי, נמצאו סתירות בגרסת החברה כפי שהוצגה בפני הממונה ולימים בפני בית הדין, על חלקן בלבד נעמוד להלן.

18. בבקשה להיתר הפיטורים טענה החברה, כי "עוד במהלך תקופת הנסיון התברר לחברה, כי אין ברצונה להמשיך את ההתקשרות עם העובדת...". טענה זו נסתרת מהאמור במכתבו של היועץ הארגוני, בו התייחס לישיבת המנהלים מיום 7.9.1999 בה "הועלה נושא תפקודה" של המשיבה. באותו מועד חלפה תקופת הניסיון בת ששת החודשים, שהסתיימה ביום 28.8.1999.

19. בחקירתו מיום 16.12.1999, בתשובה לשאלה מתי הודיעה המשיבה על הריונה, ענה סמנכ"ל החברה מר יזבק למפקחת: "ב-8.10.99 הודיעה לי העובדת טלפונית על הריונה".

בתצהירו ציין מר יזבק כי "ביום 8.10.99 התקשרתי טלפונית עם התובעת [המשיבה], שנעדרה בגין מחלה, לדרוש בשלומה... ובמהלכה שאלתי אותה אם היא בהריון. התובעת השיבה בחיוב וטענה כי מס' ימים לפני כן, שוחחה עם מר דורון פרוכטר - סמנכ"ל בחברה (מאוחר יותר נודע לי כי הוא התקשר אליה ביוזמתו על מנת לדרוש בשלומה) ומסרה לו כי היא בהריון".

בחקירתו בבית הדין נשאל מר יזבק מדוע לא הודיע למשיבה על הפסקת עבודתה מיד לאחר שחזרה מחופשת מחלה. על כך השיב: "כי ידעתי שהיא בהריון". בהמשך העיד מר יזבק לגבי המועד בו נודע לו על הריונה של המשיבה: "ביום 4.10 ידענו כי [המשיבה] אמרה את זה לדורון, אני ידעתי לאחר מכן". כשנשאל לגבי שיחה קודמת שקיים עם המשיבה, בה שאל אותה האם היא בהריון, השיב מר יזבק: "היא לא הייתה שבועיים והיא אמרה שיש לה כוונות להיכנס להריון".

על סמך עדות זו ניתן לקבוע, כי מנהליה של המשיבה ידעו על כך שהמשיבה בהריון, למצער ביום 4.10.1999.

גרסתה של המשיבה מתיישבת עם קביעה עובדתית זו. בתצהירה טענה: "בתחילת חודש 10/99 הודעתי לדורון פרוכטר בדבר היותי בהריון ולאחר מספר ימים הודעתי על כך גם למר יזבק עבדאללה - סמנכ"ל מקצועי של החברה".

בחקירתה הנגדית, במענה לשאלה מתי הודיעה לראשונה לגורם כלשהו בחברה על עובדת היותה בהריון, השיבה: "כשהייתי בזמן מחלה עם גב תפוס הודעתי לדורון, הוא צלצל לשאול מה שלומי באיזה שלב לקראת סוף השיחה אמרתי לו שאני בהריון, וזה היה ההסבר למה אני נעדרת מהעבודה לא יכולתי לקחת תרופות בגלל ההריון". כשנשאלה לפשר תשובתה למפקחת, לפיה הודיעה בתחילת נובמבר על הריונה, השיבה: "זו טעות, אני הודעתי באוקטובר. זו טעות שלי".

20. נמצא, כי ביום 4.10.1999, בו התקבלה החלטת הפיטורים, ידעה הנהלת החברה על כך שהמשיבה הרה. בהתקיים "אלמנט הידיעה" קמה החזקה בדבר קיום הקשר בין הפיטורים להריון. בהפרכת חזקה זו לא עמדה החברה. טענותיה כי שיקולים עניינים עמדו ביסוד הפיטורים נסמכו בעיקרם על הפרוטוקול מישיבת ההנהלה מיום 4.10.1999, בו התקבלה החלטת הפיטורים.

אולם, כיוון שהממונה לא נתנה בידי המשיבה את ההזדמנות להגיב על האמור בפרוטוקול, אין להעמידו בחזקתו כי שיקולי הפיטורים הם אלה המפורטים בו ואין בלתם. בה במידה אין לשלול את טענת המשיבה, כי הנימוק העיקרי לפיטוריה, היותה בהריון, אינו מוצא ביטויו כבכתובים – והוא שהכריע את הכף לחובתה.

לטעמי, היה על הממונה לחקור ולדרוש אם ניתנה למערערת אפשרות להציג עמדתה בפני מנהלי החברה, קודם שהתקבלה ההחלטה על פיטוריה. משלא עשתה הממונה כן, ומשקיבלה החלטתה מבלי שניתנה אפשרות התגובה למשיבה קודם לכן, אין להותיר החלטתה על כנה, כפי שאכן פסק בית הדין האזורי.

21. טענת החברה, לפיה יש להטיל על הממונה את האחריות לפיצוי המשיבה בגין פיטורים שלא כדין, אין בה ממש. מלכתחילה חל על החברה האיסור שבדין לפטר עובדת בהריון. איסור זה עומד בעינו כל עוד לא התקבלה הכרעה חלוטה של רשות שיפוטית להתרת הפיטורים. ההיתר שניתן על ידי הממונה הוא בגדר החלטה מינהלית, אשר תקפותה מותנית בביקורתו השיפוטית של בית הדין ובתוצאותיה. לפיכך, המעסיק הוא הנושא בחבות ובאחריות כלפי העובדת, ככל שיתקבל ערעורה על החלטת הממונה.

כך דרך כלל, על אחת כמה וכמה בענייננו, בו נעשתה פניית החברה לממונה בדיעבד, כחודש ימים לאחר שהחליטה על פיטוריה של המשיבה, למרות שידעה על כך שהמשיבה בהריון.

22. אשר לטענותיה האחרות של החברה בערעור: משהגענו למסקנה לפיה ההיתר שניתן לפיטורי המשיבה בטל, ממילא אין להתייחס לתקופה בה שהתה בחופשה בתשלום במהלך הריונה כתקופת ההודעה המוקדמת.

נוסף על כך, לאור מסקנתנו בדבר בטלות היתר הפיטורים, נמצא כי עד למועד שלאחר הלידה השלימה המשיבה תקופת עבודה המקימה לה זכאות לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הבראה.

על כן, נדחות טענות החברה באשר לחיובים שהשית עליה בית הדין האזורי ברכיבים אלה.

23. סוף דבר: ערעורה של אופטיק דורון נדחה. על החברה לקיים את חיוביה, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי.

בתוך 30 יום מהיום תשלם החברה למשיבה, גב' מזל זכאי, 5,000 ש"ח שכר טרחת עו"ד. לא ישולם הסכום במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן בהעדר הצדדים היום, י' סיוון תשס"ו (6.6.2006) ויישלח אליהם.

השופט עמירם רבינוביץ השופטת נילי ארד השופטת ורדה וירט-ליבנה

נציג עובדים, מר אליהו בן-גרא נציג מעבידים, מר מיכאל הילב