1

בית הדין הארצי לעבודה

עע 000758/06

עע 758.1/06

המערערת והמשיבה שכנגד	קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ
המשיב והמערער שכנגד	ודיע מועלם

בפני: השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן,

נציגת עובדים גב' אסתר פרץ, נציג מעבידים מר מיכאל הילב.

בשם המערערת והמשיבה שכנגד – עו"ד אלישע שור

בשם המשיב והמערער שכנגד – עו"ד וקים וקים

פסק דין

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר אילן פלטי ומר יצחק תומר; עב 3548/02) בו התקבלה חלקית תביעתו של המשיב להורות על ביטול הקיזוז שבצעה המערערת (להלן גם הקרן) מפנסיית הזקנה המשולמת לו על ידי המערערת ולהשבת הסכומים שקוזזו, באופן שנקבע כי על המשיב לשלם למערערת את סכום החוב ללא ריבית ותוך שהוא נושא מחצית משיעור הפרשי ההצמדה למדד.

2. להלן עיקר העובדות הנוגעות לעניינינו

א. המערערת הינה חברה הרשומה כדין בישראל המפעילה ומנהלת קרן פנסיה מקיפה הדדית ללא כוונת רווח. מערכת הזכויות והחובות שבין הקרן, חבריה והבאים מכוחם לבין המעסיקים מוסדרת בתקנון הקרן הקרוי "הלכות הגמלאות" (להלן גם התקנון).

ב. המשיב, יליד 1936, עבד בקופ"ח כללית כאח במרפאת חומש בעכו החל מחודש 11/1961. המשיב בוטח בתקופת עבודתו בתוכנית הפנסיה המקיפה שמפעילה המערערת.

ג. ביום 10.7.84 אושפז המשיב בבית חולים לאחר שלקה באוטם שריר הלב. המשיב שב לעבודתו רק בחודש ינואר 1990, בחלוף התקופה בה נקבע כי הוא משולל כושר עבודה. תביעתו למוסד לביטוח לאומי להכיר באירוע הלבבי כתאונת עבודה נדחתה. בשל כך, תבע המשיב פנסיית נכות מהקרן. תביעתו אושרה, והמשיב קיבל מהקרן פנסיית נכות מלאה בשיעור של 70% ממשכורתו החודשית בתקופה שמיום 20.6.86 ועד ליום 30.11.88. סכום הקרן של פנסיית הנכות ששולמה למשיב מסתכם ב-19,680.10 ₪.

ד. במקביל פתח המשיב בהליכים בבית הדין האזורי לעבודה מול המוסד לביטוח לאומי על מנת שהאירוע הלבבי בו לקה יוכר כתאונת עבודה. ביום 15.5.88 ניתן פסק דין של בית הדין האזורי בו נקבע כי האירוע הלבבי יוכר כתאונה בעבודה. נכותו הצמיתה של המשיב נקבעה בשיעור של 40% החל מיום 1.1.85, וזאת בהודעת המוסד לביטוח לאומי מיום 10.8.88.

ה. ביום 17.10.88 הפנתה מעסיקתו של המשיב לקרן מכתב בו נאמר: "אשרתם לנ"ל קיצבת נכות מלאה מ-1.6.86 עד 30.11.88. מצ"ב צילום אשור מהמוסד לביטוח לאומי לפיו מחלתו אושרה כתאונת עבודה. אשור על גובה הנכות שיקבל מהמוסד לביטוח לאומי ימציא החבר לכם ישירות".

ו. כאמור לעיל, הפסיקה הקרן את תשלום פנסיית הנכות למשיב ביום 30.11.88. ביום 12.1.89 הפנתה הקרן למשיב מכתב בו נאמר כדלקמן: "הננו להביא לידיעתך כי על פי הילכות הגמלאות, היות ומחלתך הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונה בעבודה, אינך זכאי לקבלת פנסיה מהקרן, ויהיה עליך להחזיר לנו את כל סכומי הפנסיה ששולמו לך בתקופה ינואר 1986 – נובמבר 1988 בצרוף ריבית והצמדה. נא להמציא לנו אישור על גובה הנכות שאושרה לך כולל הסכומים ששולמו לך מינואר 1986".

ז. סעיף 61 לתקנון קובע את תנאי הזכאות לפנסיית נכות מהקרן. בסעיף 62 לתקנון מנויים מקרים בהם תישלל הזכאות לפנסיית נכות.

על פי סעיף קטן (א), הקרן תהא פטורה מחובת תשלום פנסיית נכות: "אם הנכות מעבודה נגרמה מפגיעה בעבודה, או ממחלה מקצועית, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968".

ח. ביום 8.2.89 מסרה עורכת דינו של המשיב באותה תקופה, עו"ד סירוטה, לקרן כי אין זה ברור על סמך מה מבוססת הדרישה להשבת הכספים. הקרן הפנתה בתגובה את עו"ד סירוטה, במכתב מיום 14.3.89, לסעיף 62 לתקנון הקרן.

בתגובה, מסרה עו"ד סירוטה במכתבה מיום 13.4.89, כדלקמן: "בשלב זה לא ברור מהן זכויותיו של מר ודיע מועלם לפי פרק ג' לחוק הבטוח הלאומי (הפרק הדן בפגיעה בעבודה) ואם יהיה זכאי לגמלאות מכח פרק ג' לחוק הבטוח הלאומי או פרק ו' 2 (נכות כללית) לחוק הבטוח הלאומי. ניידע אותך בענין".

עו"ד סירוטה לא עמדה בהתחייבותה ולא עדכנה את הקרן בהתקדמות ההליכים של המשיב מול המוסד לביטוח לאומי.

ט. בחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין האזורי מצוי מכתב נוסף מהקרן לעו"ד סירוטה, אשר אינו נושא תאריך כלשהו, לפיו מבקשת הקרן מעו"ד סירוטה להודיעה האם חל שינוי מאז כתיבת מכתבה. בינתיים, ביום 12.9.93 אחוז הנכות של המשיב הועלה לשיעור של 60% בשל החמרה במצבו.

י. הקרן פנתה שוב למשיב ביום 22.11.95, הפעם לעורך דינו אשר מייצג אותו גם בהליך הנוכחי, עו"ד וקים. במכתבה מסרה הקרן כי אם נכותו של המשיב הוכרה כתאונת עבודה, עליו להשיב לקרן את כל הסכומים ששולמו לו בתוספת ריבית והצמדה. כן נמסר כי למרות מכתבה של עו"ד סירוטה, הקרן לא קיבלה כל הודעה בנדון. מכתב עם דרישה ברוח דומה נמסר מהקרן גם לעו"ד חסן דבאח ביום 5.5.96 במענה לפניה שלו מיום 17.4.96.

יא. המשיב פרש לפנסיה ביום 1.1.02. ביום 20.1.02 פנתה הקרן למשיב במכתב בו מסרה כי במהלך הכנת התיק של המשיב בקרן הסתבר שהמשיב קיבל מהקרן גמלת נכות מלאה לה הוא לא היה זכאי, הואיל והוא הוכר כנכה מעבודה על ידי המל"ל. הקרן דרשה מהמשיב להחזיר לה את כל גמלאות הנכות ששולמו לו בתוספת ריבית והצמדה, בסכום כולל של 166,970 ₪. לאחר שליחת מכתב זה, החלה חלופת מכתבים בין הצדדים, במסגרתה דחה המשיב את דרישת הקרן. עקב כך, הודיעה הקרן למשיב במכתבה מיום 20.10.02 כי החל מפנסיית חודש אוקטובר 2002 יקוזז מדי חודש סך של 2,769 ₪ עד לפירעון חובו של המשיב לקרן. נכון ליום 30.11.04 קוזזו מהפנסיה של המשיב בסך הכל 57,105.81 ₪.

המשיב פנה בתביעה לבית הדין האזורי ביום 2.12.02 על מנת שיורה על ביטול הקיזוז והשבת הסכומים שקוזזו. המשיב כפר בקיומו של החוב למערערת ולחילופין טען כי זכותה של הקרן לקזז את החוב התיישנה זה מכבר. כן טען המשיב לשיהוי רב בו נקטה המערערת בגביית חובה.

יב. בהתאם להמלצת בית הדין האזורי, הודיעה המערערת ביום 22.1.04 כי החליטה להפסיק את ביצוע הקיזוז מגמלאות המשיב עד למתן פסק דין בתביעה. עד לאותו יום קוזזו מן המשיב 51,626 ₪ שהם 57,105.81 ₪ נכון ליום 30.11.04.

המערערת טענה בפני בית הדין האזורי, כי יתרת חובו של המשיב נכון ליום 30.11.04 עומדת על 106,582.71 ₪.

3. הכרעת בית הדין האזורי

בית הדין האזורי, בפסק דין ארוך ומנומק, דן תחילה בשאלה האם הוכח קיומו של חוב של המשיב לקרן. בעניין זה נקבע, כי מבחינה מהותית, ולאור הוראות סעיף 62(א) לתקנון, הוכיחה המערערת קיומו של חוב כספי של המשיב בסך של 19,680 ₪. כן קיבל בית הדין האזורי את טענת המערערת לפיה חובת ההשבה של הסכום הנ"ל קמה גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, וקבע כי עסקינן בתשלום יתר ששלמה קרן הפנסיה לעמית.

בהמשך פסק דינו, לאחר שניתח את הראיות והעדויות שבפניו, קבע בית הדין האזורי כי המערערת היתה מודעת היטב, ולכל המאוחר בינואר 1989, כי מחלתו של המשיב הוכרה כתאונה בעבודה ולכן הפסיקה לשלם למשיב את גמלת הנכות ודרשה ממנו את השבת הכספים ששולמו לו. מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תובענה נקבע לאוקטובר 1988, המועד בו מסרה מעסיקתו של המשיב למערערת על כך שהמוסד לביטוח לאומי הכיר במחלתו של המשיב כתאונה בעבודה. מועד זה רלוונטי לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי במקרה בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה... תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

אולם, עסקינן במקרה בו המערערת בחרה שלא להגיש תובענה, אלא נקטה בדרך של קיזוז החוב המגיע לה מהמשיב. מכאן, פנה בית הדין האזורי להכריע בשאלה האם זכות הקיזוז של המערערת התיישנה.

המשיב התבסס בטענותיו על סעיף 4 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

בית הדין האזורי דחה את טענת המשיב לפיה ניתן לפרש את הסעיף כך שתישמע טענת התיישנות נגד קיזוז במקרה בו מדובר ב"חוב" הנובע מתביעה שהתיישנה ולא הוגשה מעולם.

נקבע, כי התביעה אליה מתייחס סעיף 4 הנ"ל היא תביעה שהוגשה לבית המשפט, ויש לתת פרשנות רחבה למונח של "בנושא אחד או שנובעות מאותן נסיבות". לכן, בתביעה של תובע לתשלום פנסיית זקנה, אין להעלות טענת התיישנות כנגד טענת קיזוז של הנתבע בקשר לפנסיית נכות. השבת כספי נכות ששולמו ביתר הינה נושא אחד או לכל הפחות נובעת מאותן נסיבות של תשלום פנסיית זקנה, ובכל מקרה הינה נובעים מאותה התקשרות בין המערערת למשיב.

מכאן, קבע בית הדין האזורי, כי גם אם חלפה תקופת ההתיישנות להגשת תביעה ע"י המערערת, עדיין יש באפשרותה לטעון לקיזוז כספים בהליך משפטי בו היא נתבעת על ידי המשיב לתשלום סכום כלשהו בגין פנסיה. מקום שמדובר בהתיישנות דיונית על פי חוק ההתיישנות, ולא התיישנות מהותית, זכותה המהותית של המערערת להשבת כספיה לא נחסמת, וזכותה לקזז לא התיישנה. לכן, אין מקום לפטור את המשיב מהשבת החוב לקרן.

לאחר שהגיע למסקנה זו, בחן בית הדין האזורי את שאלת תום הלב והשיהוי. בית הדין הביע הסתייגות מהתנהלותה של המערערת, אשר לדבריו פעלה בחוסר תום לב ובניגוד לחובת האמון המוגברת המוטלת עליה כקרן פנסיה. נקבע כי הדרך בה נקטה המערערת לגביית החוב נגועה בשיהוי קיצוני כאשר במשך 16 שנים השתהתה והניחה לחובו של המשיב לתפוח למימדים עצומים. בית הדין האזורי הוסיף כי המערערת המתינה באפס מעשה עד למועד שבו יזדקק המשיב לפנסית הזקנה, שעה שכל אותה העת תופח החוב ומנגד המשיב משנה את מצבו לרעה ועבר למעמד של גמלאי שתלוי בגמלת הזקנה לצורך מחייתו.

עם זאת, עמד בית הדין האזורי על חלקו של המשיב בהשתלשלות האירועים שהביאה לתפיחתו של החוב. המשיב קיבל תשלומי יתר אשר לא היה זכאי להם, ולא עדכן את הקרן בדבר התפתחות ההליכים בעניינו, על אף התחייבות באת כוחו.

התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי

לאחר שנתן דעתו למכלול הנסיבות, קבע בית הדין האזורי כי אין מקום לפטור את המשיב מהשבת החוב, אך בנסיבות המיוחדות והקיצוניות יש ליתן ביטוי ל"שיהוי הקיצוני" בו נקטה המערערת.

בית הדין הגיע למסקנה כי "איזון ראוי בין האינטרסים המונחים על הכף, יהא בחיוב התובע בהשבת החוב, אך זאת ללא ריבית ותוך שהוא נושא מחצית משיעור הפרשי ההצמדה למדד, בלבד".

מכאן הערעור והערעור שכנגד בפנינו.

4. טענות בא כוח המערערת והמשיבה שכנגד

ערעורה של הקרן מתמקד בשני נושאים: השורה התחתונה של פסק הדין של בית הדין האזורי ועניין השיהוי.

לעניין הקביעה הסופית של פסק הדין טוענת המערערת כי מדובר בקביעה תמוהה ושרירותית, ומכוחה חובו של המשיב צומק למימדים בלתי ריאליים. המערערת טוענת כי חיובו הסופי של המשיב פוגע בקופה המשותפת של כלל חברי הקרן ויוצר הפליה ביניהם, ומאפשר את התעשרותו של המשיב, אשר קיבל כפל פיצוי עבור נכותו, על חשבון כלל עמיתי הקרן.

כן טוענת המערערת כי על פי תוצאת פסק הדין החוטא יוצא נשכר בכך שהתחמק מפירעון חובו לקרן.

באשר לעניין השיהוי, טוענת המערערת כי היא לא השתהתה כלל בגביית החוב, ונהגה בתום לב. היא פנתה למשיב על מנת שזה ישיב את הכספים ששולמו לו ביתר, אך היא הוטעתה על ידי באת כוחו לחשוב כי הקביעה כי מדובר בנכות מעבודה איננה סופית. לטענתה, חובת תום הלב מוטלת גם על המשיב, אשר התעלם מהוראות התקנון ומדרישות מפורשות של הקרן להשיב את הסכומים אותם הוא חייב לקרן. אשר על כן, תובעת המערערת מבית דין זה לקבוע כי היא זכאית לקזז מן התשלומים שהיא חבה למשיב את הסכום הנותר מהחוב המלא, העומד על 117,619.54 ₪.

5. טענות בא כוח המשיב והמערער שכנגד

המשיב מנגד, חוזר בפנינו על טענותיו בפני בית הדין האזורי, ומשליך את יהבו בעיקר על טענת ההתיישנות. לטענתו, מאחר והחוב, המוכחש כשלעצמו, התיישן כבר בחודש אוקטובר 1995, אין למערערת זכות לקזזו.

המשיב טוען כי פרשנותו של בית הדין האזורי לסעיף 4 לחוק ההתיישנות מוטעית, ומכוחה נוצרה "הפרדה מלאכותית" בין זכות תביעה של חוב, המתיישנת לפי חוק ההתיישנות, לבין הזכות לממש חוב אשר אינה מתיישנת. בנוסף, טוען המשיב כי הקרן נקטה בשיהוי קיצוני ולכן יש לפטור אותו לחלוטין מתשלום החוב.

דיון והכרעה

6. על מנת להכריע בערעור ובערעור שכנגד שבפנינו, יש לתת את הדעת לסוגיות הבאות: ראשית, האם היה על המשיב להשיב לקרן את כספי פנסיית הנכות ששולמו לו, או במלים אחרות האם קיים חוב של המשיב למערערת. שנית, נפנה לבחון האם זכות הקיזוז של המערערת מכספי פנסיית הזקנה של המשיב התיישנה, ושלישית, האם מלאו הצדדים את חובת תום הלב המוטלת עליהם.

7. באשר לשאלת קיומו של החוב, דומה כי אין חולק שהיה על המשיב להשיב לקרן את סכומי כספי פנסיית הנכות ששולמו ביתר.

סעיף 62(א) לתקנון קובע מפורשות כי הקרן תהיה פטורה מתשלום פנסיית הנכות במקרה בו הנכות נגרמה מפגיעה בעבודה. אין מחלוקת בין הצדדים כי אוטם שריר הלב בו לקה המשיב הוכר כתאונה בעבודה כבר ביום 15.5.88, בפסק דין של בית הדין האזורי, ולפיכך ברי כי כספי פנסיית הנכות שולמו למשיב ביתר והיה עליו להשיבם למערערת משנדרש לעשות כך.

יצוין בהקשר זה, כי המשיב היה מיוצג על ידי עו"ד סירוטה, אשר בתשובה לשאלה בדבר הבסיס לדרישת החזרת התשלומים של הקרן, הופנתה במפורש לסעיף 62 לתקנון, אשר נוסחו חד משמעי, במכתב שנשלח אליה מטעם המערערת ביום 14.3.89. בתגובה למכתב זה הודיעה עו"ד סירוטה לקרן במכתב מיום 13.4.89 כי בשלב זה לא ברור מהן זכויותיו של המשיב בביטוח הלאומי והאם הוא יהיה זכאי לגמלאות מכוח הפרק בחוק העוסק בנפגעי עבודה או הפרק העוסק בנכות כללית. במכתב זה אין הכחשה של החוב, אלא משתמעת ממנו הכרה בקיומו של החוב במקרה בו תוכר מחלתו של המשיב כתאונה בעבודה. הכחשתו של המשיב על קיומו של החוב נטענת בעלמא ולשם ההכחשה בלבד, ואין לה כל בסיס. מכאן, שחובו של המשיב לקרן נוצר במועד ההכרה באירוע הלב כתאונה בעבודה.

מקובלת עלינו גם מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה חובת השבת הכספים מוטלת על המשיב גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, לצד חובתו מכוח דיני החוזים.

8. לעניין סוגיית ההתיישנות, אין מקום לחרוג מקביעתו של בית הדין האזורי, לפיה זכותה המהותית של הקרן להשבת הסכומים ששולמו ביתר לא התיישנה וכן זכות הקיזוז שלה לא התיישנה.

ראשית יצוין, כי המערערת אינה מלינה על מסקנתו של בית הדין האזורי לפיה העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי הכרת המוסד לביטוח לאומי באירוע הלב שעבר המערער כתאונה בעבודה, נודעו למערערת כבר ביום 17.10.88 ולכל המאוחר ביום 12.1.89. מכאן, שזהו המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות לצורך חוק ההתיישנות.

אולם, המערערת לא בחרה בדרך של הגשת תובענה לבית הדין להשבת כספי פנסיית הנכות ששילמה למשיב, אלא נקטה בדרך של קיזוז הכספים המגיעים לה מפנסיית הזקנה ששילמה למשיב. על כן, יש לבחון האם זכותה של המערערת לקזז את חובו של המשיב התיישנה.

בית הדין האזורי קבע, לאחר ניתוח של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, כי זכות הקיזוז של המערערת לא התיישנה, ומסכימים אנו למסקנה זו ולניתוחו של בית הדין האזורי בפסק דינו.

סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

בא כוח המשיב, בערעור שכנגד, חזר בפנינו על טענתו שהעלה גם בפני בית הדין האזורי, לפיה מכלל ההן שבסעיף זה ניתן ללמוד על הלאו, כלומר אם בתובענה שהתיישנה כן תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז, קל וחומר שהיא תישמע עבור חוב הנובע מתביעה שהתיישנה.

דין טענה זו של המשיב להידחות, מנימוקיו של בית הדין האזורי.

בקליפת אגוז יצויין, כי נימוקיו של בית הדין האזורי מבוססים על לשון הסעיף, אשר ברורה בענייננו. סעיף 4 עוסק בתובענה שהוגשה לבית המשפט שלא התיישנה או שלא נטענה נגדה טענת התיישנות, ובמסגרת אותה תובענה מבצע הנתבע קיזוז. טענת הקיזוז במקרה כזה אינה מתיישנת אם עסקינן בשתי טענות אשר נושאן אחד או נובעות מאותן נסיבות.

במקרה דנן, אין מדובר בתביעה של הקרן, אשר המשיב טוענן כי התיישנה, (ודוק – תביעה כזו לא הוגשה מעולם) אלא בתביעה של המשיב לבית הדין האזורי אשר לא התיישנה וסעיף 4 חל עליה. הקיזוז שבצעה המערערת הינו בגדר קיזוז כטענת הגנה בתובענה של המשיב להשבת כספי פנסיית הנכות שלו. הקיזוז לכל הפחות נובע מאותן נסיבות של התובענה מצד המשיב, ולכן לא תישמע כנגד קיזוז זה טענת התיישנות, בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות. מכאן, שזכותה המהותית של המערערת לקזז את כספי פנסיית הנכות ששולמו ביתר, לא התיישנה.

9. בהקשר זה יודגש, כי זכותה של המערערת לקיזוז כספי פנסיית הנכות ששולמו ביתר מעוגנת גם בסעיף 116 לתקנון שכותרתו "קיזוז חובות" ולשונו:

"כפוף לאמור בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, רשאית הקרן לקזז מכל תשלום המגיע לזכאי עפ"י הלכות אלה:

(א).........

(ה) כספים ששולמו על-ידי הקרן בטעות...".

כספי פנסיית הנכות ששולמו למשיב ביתר הינם כספים ששולמו על ידי הקרן בטעות, גם אם הטעות נתגלתה בדיעבד.

כן קובע סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".

האמור בהוראות אלה מחזק את המסקנה לפיה זכות הקיזוז המהותית של המערערת לא התיישנה מקום שלא בחרה לפנות להליך של הגשת תובענה נגד המשיב, ואין פסול בכך שהיא בחרה בדרך של קיזוז להשבת כספי פנסיית הנכות ששולמו למשיב ביתר.

כן תצוין בעניין זה פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין פ"ד כח(2) 309, לפיה אין להעלות נגד נושה טענת התיישנות כאשר הנושה אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו, אלא יכול לגבותו בדרך אחרת.

המערערת, היא הנושה בענייננו, בחרה בגבית חובה בדרך של קיזוז, כפי שמאפשר לה בין היתר באופן מפורש סעיף 116 לתקנון, ולפיכך אין מקום להעלאת טענת התיישנות נגד הקיזוז.

10. כעת נפנה לבחון את שאלת תום הלב של הצדדים ואת נושא השיהוי, אשר מהווים את לב לבו של התיק שבפנינו.

הצדדים הציגו בפנינו טענות מטענות שונות, לעניין תום הלב המוטל על רעהו. בנושא זה מסקנתנו בעניין שונה מהמסקנה אליה הגיע בית הדין האזורי, ולהלן נפרט:

בשאלה על מי מוטלת ה"אשמה" בהיווצרותו של החוב ובתפיחתו עד כדי סכום הגבוה למעלה מפי תשעה מסכום הקרן של החוב, יש ליתן משקל נכבד יותר לחוסר תום לבו של המשיב, מאשר לחוסר תום הלב מצד המערערת, ובמה דברים אמורים?

מהמסמכים והראיות המצויים בתיק, עולה כי המשיב, באמצעות באי כוחו, נמנע לאורך השנים מתשלום חובו לקרן, על אף שנדרש לכך על ידי הקרן. הדרישה הראשונה לתשלום החוב נמסרה למשיב במכתב מיום 12.1.89, כ-3 חודשים לאחר שנודע לקרן כי המחלה הוכרה כתאונה בעבודה, בו נאמר כי מאחר ומחלתו הוכרה כתאונה בעבודה, עליו להחזיר לקרן את כספי פנסיית הנכות ששולמו לו בצרוף ריבית והצמדה. יודגש, כי פסק הדין לפיו הוכרה המחלה כתאונה בעבודה ניתן כבר ביום 15.5.88, ואישור המוסד לביטוח לאומי לפיו למשיב אושרו 40% נכות צמיתה מעבודה החל מיום 1.1.85 ניתן כבר ביום 10.8.88.

לאחר שהובהר לעו"ד סירוטה, עורכת דינו של המשיב, המקור לדרישת הקרן להשבת הכספים, הודיעה עו"ד סירוטה במכתב מיום 13.4.89 כי "בשלב זה לא ברור מהן זכויותיו של מר ודיע מועלם לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי (הפרק הדן בפגיעה בעבודה) ואם יהיה זכאי לגמלאות מכח פרק ג' לחוק הבטוח הלאומי או פרק ו' 2 (נכות כללית) לחוק הבטוח הלאומי. ניידע אותך בענין".

מהמסמכים שהוצגו בפנינו ומטענות המשיב לא ניתן להבין מהו מקור אותה "אי בהירות". לא נטען כי הוגש הליך ערר כלשהו למוסד לביטוח לאומי, ולא נמסר כל עדכון לקרן בשום שלב שהוא בהתאם להתחייבות במכתב. על פי ההלכה, המשיב מוחזק כמי שהיה עליו לדעת על חובתו להודיע לקרן על כל עניין העלול להשפיע על זכויותיו, ועל חובתו להשיב את הכספים בנסיבות העניין, על אחת כמה וכמה כאשר המשיב מיוצג על ידי עורכי דין.

כן מצוי בתיק מכתב נוסף שנשלח לעו"ד סירוטה, אשר אינו נושא תאריך כלשהו, בו התבקשה להודיע לקרן האם חל שינוי מאז כתיבת מכתבה האחרון מיום 13.4.89, פניה אשר לא נענתה.

המערערת הפנתה שני מכתבים נוספים לבאי כוחו של המשיב, עו"ד וקים ועו"ד דבאח, מתאריכים 22.11.95 ו-5.5.96, בהם שבה ודרשה את החזרת הסכומים ששולמו למשיב, מכתבים אשר לא זכו לכל מענה. בית הדין האזורי לא התייחס למכתבים אלה, בכל הנוגע לחוסר תום לבו של המשיב.

11. מהאמור לעיל עולה בבירור, כי התנהלותו של המשיב ובאי כוחו אל מול הקרן, לאחר שזו דרשה ממנו מספר פעמים את השבת כספי פנסיית הנכות ששולמו לו, נגועה בחוסר תום לב בולט. המשיב לא עשה דבר על מנת להסדיר את חובו מול הקרן בזמן, וכעת הוא חוסה תחת כנפיהן של הכחשה סתמית של עצם קיום החוב וטענת התיישנות כנגד קיזוז אשר לא יכולה לעמוד לו.

לאור חלופת המכתבים המצוינת לעיל, אין לקבל גם את טענתו של המשיב במכתבו לקרן ביום 4.2.02, לפיה מעולם לא ידע כי עליו להחזיר את כספי פנסיית הנכות. גם אם באת כוחו דאז לא הודיעה לו על כך, כפי שהוא טוען, אין בכך נפקות לענייננו, הואיל ועו"ד סירוטה היתה שלוחתו של המשיב והיא ידעה על כך וטיפלה עבורו בתכתובת מול המערערת.

הנה כי כן, יש לייחס למשיב חלק ניכר וברור לכך שסכום החוב תפח לאורך השנים למימדים גבוהים ביותר, אשר בהם אדם המתקיים מקצבת זקנה בלבד מתקשה לעמוד.

12. באשר לטענה בדבר שיהוי בפעולותיה של המערערת ולחוסר תום לבה:

על פי ההלכה, המוצגת בהרחבה בפסק הדין של בית הדין האזורי, מוטלת על קרן פנסיה, ביחסיה עם מבוטחיה, חובת תום לב וחובת נאמנות מוגברת, משעסקינן בתחום דיני הביטחון הסוציאלי. חובה זו באה לידי ביטוי מיוחד במקרה דנן, בו השתמשה המערערת בזכות קיזוז מכספי פנסיית הזקנה של המבוטח, המשמשים לקיום של המבוטח לאחר פרישתו לגמלאות.

אין בידינו להסכים לקביעתו של בית הדין האזורי, כי המערערת "המתינה באפס מעשה" עד למועד בו המשיב פרש לגמלאות, ואז החלה לקזז את החוב שתפח באופן משמעותי לאורך השנים, בעוד שהמשיב שינה את מצבו לרעה.

כפי שצוין לעיל, הקרן פנתה מספר פעמים למשיב ולבאי כוחו בדרישה להשיב את כספי פנסיית הנכות. הפניה הראשונה למשיב בוצעה זמן קצר לאחר שנודע לקרן כי מחלתו של המשיב הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. באת כוח המשיב הבטיחה לעדכן את הקרן במעמדו של המשיב בביטוח הלאומי, אך לא עשתה זאת. הקרן פנתה במכתבים נוספים לבאי כוח המשיב, והחלה לקזז את כספי פנסיית הזקנה שלו בחודש אוקטובר 2002, כ-14 שנים לאחר שנודע לה לראשונה כי הכספים ששולמו למשיב שולמו ביתר.

עם זאת, למרות שהמערערת לא המתינה באפס מעשה עד לפרישת המשיב לגמלאות, עדיין יש במעשיה בעניינו של המשיב משום התנהגות בחוסר תום לב. חוסר תום לבה של המערערת מתבטא בכך שהניחה לחובו של המשיב לתפוח לאורך השנים ובחרה שלא להגיש תובענה לבית הדין כנגד המשיב. ניתן היה לצפות מהקרן לעקוב, תוך שקידה סבירה, אחר ההתפתחות בעניינו של המשיב במוסד לביטוח לאומי, ולפעול לגביית החוב זמן סביר לאחר התגבשותו. גם אם הניחה המערערת, כי מתנהלים בעניינו של המשיב הליכים מול המוסד לביטוח לאומי, פניה למשיב לאחר שנים כה רבות אינה עומדת במבחן הסבירות והתנהגות בתום לב בתחום הביטחון הסוציאלי. המערערת יכולה היתה להימנע מלנקוט בדרך של קיזוז החוב 14 שנים לאחר התגבשותו, לאחר שתפח למימדים אסטרונומיים יחסית לערכו הנומינלי.

בשולי הדברים יצוין, כי אין לגזור גזירה שווה בעניינינו מפסק הדין בע"ע 1420/01 מיכאל דזנאשוילי נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע לט 448, עליו מסתמכת המערערת בטענותיה. אמנם, גם במקרה של דזנאשוילי שולמו כספי פנסיית נכות ביתר למבוטח על ידי קרן הפנסיה, אולם הקרן בחרה, לאחר שפניותיה למבוטח לא נענו, להגיש תביעה לבית הדין לעבודה כתשעה חודשים לאחר שנודע לה כי מחלתו הוכרה כתאונה בעבודה. טענת השיהוי בנסיבות אלה נדחתה על ידי בית הדין הארצי. באשר לטענת השיהוי, אין נסיבות אלה דומות כלל ועיקר לנסיבות בתיק שבפנינו.

13. אשר על כן, לאור האמור לעיל, ולאחר שקילת מכלול הנסיבות, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור שכנגד מטעם המשיב להידחות, ודין ערעורה של הקרן להתקבל בחלקו. בנסיבות העניין, אין לחייב את המשיב בהשבת החוב במלואו, כולל הפרשי הצמדה וריבית, אלא המשיב יחויב בהשבת החוב למערערת בצירוף הפרשי הצמדה למדד, וללא ריבית.

חישוב החוב יתבצע על פי תחשיב הקרן הכולל את גובה החוב הנומינלי של המשיב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 5.5% החל מן המועד שבו שולמה כל גמלה חודשית למשיב ועד ליום 30.11.04 (נספח מע/7).

על פי תחשיב זה, החוב הנומינלי של המשיב עומד על 19,680.10 ₪, והפרשי ההצמדה המלאים עומדים על 68,683.47 ₪. מצירוף סכומים אלה עולה כי חובו הכולל של המשיב למערערת נכון ליום 30.11.04 עומד על 88,363.57 ₪.

סך הסכומים הנומינליים שקוזזו מן המשיב, על פי תחשיבה של המערערת (נספח מע/8), בצירוף הפרשי הצמדה מלאים עומד על 53,291.33 ₪ נכון ליום 30.11.04.

מכאן, שעל המשיב לשלם למערערת 35,072.24 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מלאים מיום 1.12.04 ועד לתשלום בפועל.

14. סיכומו של דבר: הערעור מתקבל בחלקו והערעור שכנגד נדחה. חיובה של המערערת בפסק הדין של בית הדין האזורי – מבוטל. המשיב ישלם למערערת סך 35,072.24 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מלאים מיום 1.12.04 ועד לתשלום בפועל.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור זה.

ניתן היום ג' בחשוון תשס"ח (15 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.

השופטת לאה גליקסמן

השופטת ורדה וירט-ליבנה

השופט שמואל צור

נציג מעבידים מר מיכאל הילב

נציגת עובדים גב' אסתר פרץ