|
עע
000120/07 |
|
|
|
29/10/2007 |
|
ברע
116/07 עע
120/07 בשא
163/07 בשא 142/07
המערערים
(בר"ע 116/07)
|
1. אומ"ץ -
אזרחים למען מנהל תקין וחברתי ומשפטי 2. רותי
סיני |
|
|
- |
המשיבים
(בר"ע
116/07)
|
1.אלמונית 2. פלוני 3.
פלונית |
|
המערערים (עע 120/07) המשיבים (עע 120/07) |
1. פלוני 2.
אלמונית 1. אומ"ץ
– אזרחים למען מנהל תקין וחברתי ומשפטי 2. רותי
סיני 3.
פלונית |
|
בפני:
הנשיא סטיב אדלר,
השופט עמירם רבינוביץ, השופטת נילי ארד , נציג
עובדים מר אליהו בן גרא, נציג
מעבידים מר ישראל בן יהודה |
בשם אומ"ץ והגברת סיני: עו"ד בעז ארד
בשם אלמונית: עו"ד בנימין (בני) מ. כהן |
|
בשם
פלוני: עו"ד עידית בר עוז |
|
בשם פלונית -
בעצמה |
השופטת נילי ארד
1. בין
צדדים להליך אזרחי בתובענה שעילתה הטרדה מינית נחתם הסכם פשרה. לבקשת הצדדים
להליך, נתן בית הדין האזורי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה במסגרתו הורה על איסור
פרסום קבוע של כל ההליכים בתובענה. כשנתיים לאחר שניתן פסק הדין, ובניגוד להחלטה
קודמת באותה סוגיה עצמה, נענה בית הדין האזורי לבקשתם של עותרים ציבוריים והורה על
התרת צו איסור הפרסום עליו הורה בפסק הדין. כנגד החלטתו זו מכוונים הערעורים
שלפנינו.
ההליכים בבית
הדין האזורי
2.
ביום 20.5.04
הגישה פלונית (להלן: התובעת) תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה
נגד פלוני (להלן: הנתבע) ונגד אלמונית (להלן: המעסיקה), בה
עתרה התובעת לסעדים אלה: ביטול הודעת הפיטורים ומתן סעד אכיפה; פיצויים בגין
פיטורים שלא כדין; פיצויים בגין עגמת נפש, נזק בלתי ממוני ופגיעה בשם טוב. עילות
התביעה התבססו על החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 (להלן: החוק
למניעת הטרדה מינית או החוק).
בד בבד, הגישה התובעת לבית הדין "בקשה למתן צו ארעי וצו מניעה
זמני" ובהם: "צו המחייב את המשיבה להמשיך ולשלם למבקשת את
משכורותיה, כולל התנאים הנלווים, הכוללים, בין היתר, רכב צמוד, וטלפון נייד, וזאת
עד להחזרתה לעבודה"; "צו מניעה זמני המחייב את המשיבה להימנע מהעסקת כל
אדם ו/או עשיית כל צעד באופן אשר ימנע העסקת המבקשת בתפקידה ובמעמדה עובר להודעת
הפיטורים"; וכן צו מניעה זמני המחייב את המעסיקה להפסיק את העסקתו של הנתבע
או להשעותו עד תום בירור ההליכים הפליליים שנפתחו נגדו ביום 13.5.04 בגין עבירות
של אינוס, מעשים מגונים והטרדה
מינית (בשא 1773/04) (להלן: הבקשה הזמנית).
במסגרת הדיון בבקשה הזמנית, הוסיפה התובעת ועתרה לתיקון צו המניעה המבוקש,
באופן שיתווסף לו סעד של "פיצויים ללא הוכחת נזק" לפי סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית
(בש"א 2191/04). בקשה זו נדחתה, בשל כך שהסעד המבוקש "אינו ממין הסעדים
הניתנים כסעד זמני, אלא כסעד סופי בתביעה העיקרית" ומפאת השיהוי בהגשת הבקשה
לתיקון צו המניעה.
צו איסור פרסום
זמני
3. בנוסף
לבקשה הזמנית, הגישה התובעת בקשה לקיום הדיון בדלתיים סגורות (בש"א 1775/04).
הנתבע מצידו הגיש בקשה דחופה לאיסור פרסום ההליכים.
בית הדין האזורי נעתר לבקשות הצדדים, ובהחלטה מיום 20.5.04 הוציא צו איסור
פרסום זמני על כל הדיונים לרבות בעניין בקשות הביניים, תוך שהורה על קיום הדיון
בהליך בדלתיים סגורות בהתאם לסמכותו לפי סעיף 10(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית וסעיף
10א לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: חוק השוויון).
בכתב התגובה לבקשה הזמנית, הגיש הנתבע בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני המורה
לתובעת "להימנע מהפרת צווי בית הדין הנכבד שניתנו בדבר קיום הדיון בדלתיים
סגורות ואיסור פרסום, ולהימנע מהמשך הפצת דבר הגשת התביעה ותוכנה לגורמים
שונים" (בש"א 1889/04). התובעת מצידה, הגישה בקשה להסרת הצו הזמני
לאיסור הפרסום, למתן היתר לפרסום ההליך ולקיום הדיון בדלתיים פתוחות.
הסכם הפשרה ופסק הדין
4. במהלך
הדיון בבקשה הזמנית, הגיש הנתבע הודעה לבית הדין האזורי בצירוף החלטת המשטרה מיום
11.7.04 לפיה הסתיימה החקירה בתלונת התובעת נגדו על "בעילה שלא בהסכמה
חופשית", וכי "עילת הסגירה" הינה ש"לא נמצאה אשמה פלילית
במעשיך" (להלן: הודעת המשטרה).
בנסיבות אלה הודיעו הצדדים לבית הדין כי הם מנהלים משא ומתן בתיק לקראת
חתימה על הסכם פשרה. ואכן, בתאריך
25.7.04 הגישו הצדדים לבית הדין הסכם פשרה חתום ובקשה למתן תוקף של פסק דין
לאותו הסכם, במסגרתו יעמוד צו איסור הפרסום בתוקפו (להלן: הסכם הפשרה), אשר
עיקריו הרלבנטיים לענייננו הם אלה:
·
נקבע שיעור
הפיצוי הכספי שתשלם המעסיקה לתובעת לסילוק הרכיבים הנתבעים בגין תקופת עבודתה
וסיומה "מבלי שהדבר ייחשב כהודאה ו/או הסכמה בטענה כלשהי של הצדדים ולחיסולן
המלא הסופי והמוחלט של כל טענות הצדדים ותביעותיהם ו/או מי מהם אלה מאלה מכל מין
וסוג שהוא, לרבות במסגרת הסעד הזמני והתיק העיקרי" [סעיף 1 להסכם];
·
"הצדדים
מצהירים ומאשרים בזאת, כי קבלת התשלומים הנ"ל מהנתבעת תהווה סילוק מלא, סופי
ומוחלט של כל המגיע לתובעת מהנתבעת בעבור כל תקופת עבודתה אצל הנתבעת ובכלל זה בגין פיצויי פיטורין,
שכר עבודה, תוספת יוקר, שעות נוספות, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי מחלה, פיצוי
בגין אי ניצול ימי מחלה, תמורת הודעה מוקדמת, ובכלל זה הפרשים כלשהם בגין התשלומים
הנ"ל וכן כל תשלום אחר הקשור לעבודתה אצל הנתבעת וגמר עבודתה אצל הנתבעת ו/או
הנובע ממנה, כולל הטבות סוציאליות
מכל מין וסוג שהוא" [סעיף 6
להסכם];
·
"התובעת
מצהירה כי עם חתימת הסכם זה וקבלת
הסכומים האמורים בו, אין היא זכאית לכספים נוספים מאת הנתבעים 1 ו- 2 ביחד או לחוד
(לעיל ולהלן: "הנתבעים"), עקב עבודתה אצל הנתבעת וגמר עבודתה בנתבעת
עפ"י כל דין והסכם עבודה. בנוסף, התובעת והנתבעים מצהירים ומאשרים, כי בחתימת
הסכם הפשרה ובקבלת הסכום הנ"ל על ידי התובעת, הם מוותרים על כל תביעה ו/או
טענה ו/או דרישה כלשהי האחד כלפי משנהו, ביחד או לחוד, וכי מכאן ואילך, אין להם ולא
יהיו להם ו/או למישהו אחר בשמם, במקומם ו/או מטעמם, כל בקשות ו/או דרישות ו/או
טענות ו/או תביעות כלשהן האחד כלפי השני, ו/או כנגד הפועלים בשמם ובמקומם בהתאם
לכל דין בעבר ו/או בהווה ו/או בעתיד" [סעיף 7 להסכם];
·
"כל
הטענות והתביעות של התובעת כנגד הנתבעת בעניין ההטרדה המינית נדחות" [סעיף 3
להסכם];
·
"כל
הטענות והתביעות של התובעת כנגד הנתבע 2 [הוא הנתבע בענייננו – נ.א.], נדחות ללא צו להוצאות" [סעיף 4 להסכם];
·
הצדדים
מצהירים כי "בבסיס ההסכמות, החלטת המשטרה הסופית והמוחלטת בתיק 50302/2004 (לפיה - חקירת תלונת התובעת
כנגד הנתבע 2 נסגרת מחוסר אשמה של הנתבע 2), מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה"
[סעיף 5 להסכם];
·
"הצדדים
מסכימים בזאת, כי צו איסור הפרסום
בתיק דנן יעמוד בתוקפו" [סעיף 12
להסכם];
·
"מבלי
לגרוע מהאמור בסעיף 12 דלעיל, הצדדים מתחייבים לשמור על חשאיות מלאה ביחס לתביעה
זו ו/או לתוכן הסדר פשרה זה ולא
להביאם לידיעת גורמים כלשהם למעט החתומים על הסכם פשרה זה" [סעיף 13 להסכם];
·
"הצדדים
מבקשים מבית הדין הנכבד לאשר הסכם
זה וליתן לו תוקף של פסק דין" [סעיף 14 להסכם] (ההדגשות דלעיל אינן במקור – נ.א.).
בית הדין האזורי נעתר לבקשת הצדדים, ובפסק דין מיום 26.7.04 " ניתן
תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים" ועוד הוסיף בית הדין
והורה: "ניתן בזה צו איסור פרסום קבוע בתיק" (להלן: פסק הדין).
הצדדים סברו וקיבלו את פסק הדין ובכך באו לסיומם הסופי והמוחלט התובענה שהגישה
התובעת כנגד הנתבע והמעסיקה, וכל הליכי הביניים שהתנהלו במסגרתה.
נדחתה בקשת עתון
מעריב להסרת צו איסור פרסום
5. חלפו
למעלה משנתיים ימים ממועד פסק הדין, ובתאריך 16.11.2006 הגיש עיתון מעריב לבית
הדין האזורי בחיפה בקשה "להסיר את צו איסור הפרסום ולהותירו על כנו רק בכל
הקשור לשמה של התובעת והפרטים שעלולים להביא לזיהוייה". ביום 18.12.06 חזר
העיתון על בקשתו זו מן הטעם שהנתבע הציג מועמדותו לתפקיד בכיר במעסיקה, במסגרת
בחירות המתקיימות בה. המעסיקה, הנתבע והתובעת התנגדו לבקשת העיתון להסרת צו איסור
הפרסום (להלן: הבקשה הראשונה).
6. בהחלטתו מיום 21.12.06 דחה בית הדין האזורי
(השופטת אריסון חילו ונציגי ציבור מר דוד אנקווה ומר יוסף פנקובסקי) את בקשתו של
עיתון מעריב להסרת איסור הפרסום. זאת, לאחר שהגיע למסקנה לפיה "זכותם של כל
המשיבים לשמירה על פרטיותם ושמירה על כבודם ושמם הטוב גוברת, בענייננו, על עקרון
פומביות ופרסום הדיון". עיקר טעמיו היה באלה:
·
"על פי
פרשנותו התכליתית הראויה של סעיף 10א(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה – משצו
איסור הפרסום ניתן לבקשת התובעת ומשהתובעת מתנגדת להסרתו, ניתן להסיר את צו איסור
הפרסום רק מטעמים מיוחדים שירשמו –
וכאלה אין אנו מוצאים בעניין בו
עסקינן";
·
"משהחקירה
במשטרה בעניין הנתבע הסתיימה, ומשלא נמצאה אשמה פלילית במעשי הנתבע ומשבית הדין לא
דן לגופו של עניין בתיק ולא הכריע במחלוקות הצדדים, ומשהצדדים לתובענה התפשרו -
הסרת צו איסור הפרסום כיום וחשיפת החומר שבתיק לעין הציבור – יפגעו קשות הן בתובעת
והן בנתבעים. בתוך כך צוין, כי "אי פרסום שמה של התובעת לא ימנע פגיעה
בתובעת, שכן חשיפת כתב התביעה
לציבור, אף ללא ציון שמה של התובעת יאפשר זיהויה על – נקלה" (להלן: ההחלטה הראשונה).
7. בין לבין הגישה המעסיקה בתאריך 28.11.06 תלונה
למשטרת ישראל על "בזיון צו שיפוטי כנגד עמותת אומ"ץ", בשל הפרת
הוראה חוקית ואיסור פרסום דיון בדלתיים סגורות, תוך שטענה כי בניגוד לצו איסור
פרסום "פנתה ביום 23.11.06 אומ"ץ לאמצעי התקשורת בהודעה פומבית בדבר
התיק שנאסר הפרסום בגינו" והודיעה שהמעסיקה ניסתה להסתיר חשדות של אונס
והטרדה מינית; וכי הודעת אומ"ץ פורסמה באתר האינטרנט Nfc וזכתה לסיקור בחדשות קול
ישראל, כאשר "עבירות אלה של עמותת אומ"ץ, בוצעו ככל הנראה על מנת לשרת גורמים אינטרסנטיים
אשר מצויים במאבק" עמה.
בנוסף לתלונה
במשטרה, הגישה המעסיקה לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד עמותת
אומ"ץ, לפיצויים בגין לשון הרע.
התקבלה בקשת
העמותה והעיתונאית לצמצום צו איסור פרסום
8. בתאריך 11.1.07, כשלושה שבועות לאחר שנדחתה
בקשתו של עיתון מעריב להסרת צו איסור הפרסום, הגישו עמותת אומ"ץ (להלן גם: העמותה)
וגב' סיני, כתבת לעניינים חברתיים בעיתון הארץ (להלן: העיתונאית), בקשה
לצמצום היקפו של צו איסור הפרסום באופן שיחול על "שמה של המשיבה 3 [היא
התובעת – נ.א.] ופרטים מזהים לגביה בלבד". טעמיהם לבקשה היו בעיקרם בכך
ש"צו איסור הפרסום שניתן בתובענה, נוגד את עקרון פומביות הדיון, טובת הציבור,
והשכל הישר, באשר הוא מעניק למשיב 2, שנחשד במעשים פליליים חמורים, כיסוי וחיסיון
עיתונאי מפני חשיפת מעלליו"; ובכך ש"האינטרס הציבורי מחייב את צמצום צו
איסור הפרסום, בשים לב למעמדו המקצועי הבכיר של המשיב 2, ולאופיין של העבירות בהן
הוא מואשם" (בש"א
299/07).
לבקשתן, צירפו העמותה והעתונאית תצהיר מטעם התובעת בו נאמר, בין היתר, כך:
"הנני מסכימה ... כי בית המשפט יסיר את צו איסור הפרסום כך שהצו יוותר על כנו
רק בכל הקשור בשמי ובפרטים עלולים להביא לזיהויי, וזאת עקב שמירת צנעתי בפני בני
משפחתי החדשה אותה הקמתי לאחר סיום ההליכים בתיק... עמדתי כיום, לאור שקילה חוזרת
של החשיבות הציבורית היא, כי כל עוד לא יפורסם שמי ו/או לא יפורסמו פרטים הקשורים
בזיהויי אין לי התנגדות לפרסום ואני
רואה חשיבות בענין הציבורי בדבר הפרסום". ועוד הוסיפה, כי החליטה ליתן תצהירה
"הואיל והנתבע בתיק נושא תפקיד ניהולי בגוף ציבורי חשוב ומרכזי, האמון על
זכויות סוציאליות של עובדים, נתון המוסיף לעניין הציבורי המובהק בפרסום התביעה
ותוצאותיה" (להלן: הבקשה השנייה).
הנתבע והמעסיקה התנגדו לבקשת העמותה והעתונאית.
9. כחודש ימים לאחר החלטתו הראשונה בה נדחתה בקשתו
של עתון מעריב להסרת צו איסור הפרסום, שינה בית הדין האזורי טעמו ונעתר לבקשה
השנייה. בהחלטה מיום 23.1.07 הורה בית הדין (השופטת אריסון חילו ונציג ציבור מר
יוסף פנקובסקי) על "צמצום צו איסור הפרסום באופן שאיסור הפרסום יחול רק על
שמה של התובעת ועל פרטים מזהים בעניינה, ומעבר לכך יוּתר הפרסום". עם זאת
וכדי לאפשר למעסיקה ולנתבע למצות את ההליכים עד תום, הורה כי צו איסור הפרסום
יעמוד בתוקפו עד לתאריך 7.2.07 (להלן: עיכוב הביצוע).
בהחלטתו, הביע בית הדין תרעומת על כך שבדיון
בפניו הביא ב"כ עמותת אומ"ץ עובדות מתוך תיק התביעה שהוטל עליו איסור
פרסום תוך שציין: "נדהמנו
לגלות – כי חרף העובדה שניתן צו איסור פרסום והתיק הוא תיק חסוי שנדון
בדלתיים סגורות – החומר החסוי שבתיק, הגיע לידיו של ב"כ המבקשים, בלא שניתן
לו היתר מבית הדין לקבל לידיו את החומר, לעיין בו או לעשות בו שימוש".
לגופו של עניין היו אלה טעמיו של בית הדין בהחלטתו על לצמצום צו איסור הפרסום:
"הנסיבות בבקשה המונחת לפנינו כיום שונות; המבקשים צירפו לבקשתם תצהיר
של התובעת בו הצהירה כי היא מסכימה לכך שבית הדין יסיר את צו איסור הפרסום, כך
שהצו שיוותר על כנו רק בכל הקשור
בשמה ובפרטים העלולים להביא לזיהוייה; על עמדה זו חזרה התובעת בפנינו";
"לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו
בכל החומר שהונח בפנינו, עמדו לנגד עינינו, בין היתר, השיקולים הבאים, שלא
היו קלים ופשוטים, ואלה הם: הסכמת התובעת להתרת הפרסום (למעט פרסום שמה ופרטים
מזהים בעניינה); עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת; העובדה שתיקו של הנתבע
במשטרה נסגר ע"י הפרקליטות, משלא נמצאה אשמה פלילית במעשי הנתבע; הפגיעה
בנתבעים; מיהות הנתבעים, מערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעים והנסיבות כיום
שהביאו להגשת הבקשה. לאחר שנתנו דעתנו
לדברים אלה וערכנו את
האיזונים בין כל העקרונות והזכויות
המתנגשים, סוברים אנו כי הכף נוטה לצמצום צו איסור הפרסום, באופן שצו איסור הפרסום
יחול רק על פרסום שמה של התובעת ופרטים
מזהים בעניינה, ומעבר לכך יותר הפרסום" (להלן: ההחלטה
בבקשה השנייה).
החלטה זו היא מושא דיוננו בערעורים
שלפנינו, אשר נדונו במאוחד.
הערעורים
טעוני הצדדים
10.הערעור (לאחר מתן רשות) שהגישו
עמותת אומ"ץ וגב' סיני (להלן גם: העותרות) מכוון נגד החלטת
עיכוב הביצוע תוך שביקשו לחייב את הנתבע ואת המעסיקה בהוצאות הדיון בשתי
הערכאות. עיקר טיעוניהן בכך שאינטרס הציבור הוא כי פרסום הפרשה ייעשה בכל
ההקדם שכן הנתבע מועמד לתפקיד בכיר במסגרת עבודתו אצל המעסיקה. לטענתן, נדרשת התרת
הפרסום ללא כל עיכוב, כדי להביא לידיעת צירי הוועידה, כלל החברים במעסיקה וכלל
הציבור את "כל המידע על מעלליו ואופיו" של הנתבע ואת דרך התנהלותה של
המעסיקה; נוסף על כך טענו לקיומו של אינטרס הציבור לפרסום הפרשה, כדי לעודד נשים
נוספות שנפלו קורבן להטרדה מינית להגיש תלונה [בר"ע 116/06].
המעסיקה והנתבע ערערו על צמצום היקפו של צו
איסור הפרסום תוך שביקשו
להשאיר על כנו את צו איסור הפרסום הקבוע, ככתבו וכלשונו בפסק הדין שהוצא לבקשת
הצדדים הישירים להליך, במסגרת אישור הסכם הפשרה שעשו ביניהם. עיקר טעמיהם היה
באלה: אין עניין לציבור בבקשת העותרות לפרסום הצו שכל תכליתה "לפגוע במערערים
פגיעה אנושה" לשם הטיית הליך הבחירות המתקיימות אצל המעסיקה; לא חל שינוי
בנסיבות מאז ניתן צו איסור פרסום קבוע בפסק דין לפני שנתיים; בית הדין האזורי שינה
טעמו בהחלטה השנייה, רק בשל הנטען בתצהירה של התובעת שהוגש על ידי העותרות
וש"לא ברורות כלל נסיבות הגשתו"; צדק בית הדין האזורי בהחלטתו ראשונה,
כי האינטרס של הגנה על פרטיותו ושמו הטוב של הנתבע גובר על אינטרס פומביות הדיון
ובפרסום המבוקש אין כדי להביא מידע חיוני לציבור; לעמותת אומ"ץ אין כלל זכות
עמידה כ"ידיד בית המשפט" לאחר שפנתה לתקשורת ופרסמה על דעתה מידע בנוגע
לתיק שחל עליו צו איסור פרסום, במטרה להוציא ברבים את קלונו של הנתבע; בכך נהגה
העמותה אף בחוסר ניקיון כפיים; ההליך בו נקטו העותרות הינו, למעשה, ערעור על פסיקת
בית הדין האזורי המאשרת את הסכם הפשרה, כאשר המועד להגשת ערעור מעין זה חלף זה
מכבר.
התובעת שנכחה בדיונים לפנינו, לא הייתה מיוצגת ולא הגישה עמדתה בכתב. במהלך הדיון
בערעור, ובתשובה לשאלתנו הודיעה כי אינה מתנגדת לפרסום כל החומר שבתיק בית הדין
האזורי לרבות שמה ופרטיה. אולם, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הגיש ב"כ העמותה
הודעה מטעם התובעת לפיה היא "מבקשת
לחזור בה מהסכמתה לפרסום שמה" אולם "אינה חוזרת מהסכמתה לפרסום
שאר פרטי הבקשה" מתוך ש"פרסום שמה, כנפגעת העבירה נשוא תלונתה נגד המשיב
2, יגרום נזק חמור לה ולחיי משפחתה". בתוך כך, הוסיף ב"כ העמותה וטען כי
"אין סימטריה בין המשיבה 3 למשיב 2, בהיותו איש ציבור, ומנהלו של הגוף שבו
עבדה המשיבה 3 בעת התרחשות האירועים, נשוא התובענה".
החלטת הביניים
11. לאחר שנשמעו טענות הצדדים ובתום הדיון,
הורינו כך בהחלטת ביניים:
"עיינו בחומר שהובא בפנינו בכתובים, שמענו את
טענות הצדדים בשני הערעורים, ונתנו דעתנו לאינטרסים של בעלי הדין ושל הציבור,
ולאיזון הנדרש ביניהם, בנסיבותיו של
המקרה הנדון, והרינו מחליטים כך:
נדחה ערעורם של עמותת אומ"ץ והגב' סיני. אנו
מורים, כי צו איסור הפרסום לא יפוג
ביום 7.2.07 כפי שהחליט בית הדין
האזורי, אלא ימשיך לעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין או החלטה אחרת בהליך זה.
כדי למנוע
ספק, אנו מבהירים, כי צו
איסור הפרסום חל, בין היתר, גם על: פרסום שמות הצדדים, קיומו של
ההליך בבית הדין האזורי וכל מידע הקשור להליך, והטיעונים בפני בית דין זה."
הכרעתנו הסופית בערעורים וטעמיה, יפורטו להלן
בפסק דין זה.
השתלשלות ההליכים לאחר החלטת הביניים
12. ביום
21.3.07 הוגשה הודעה מטעם הנתבע והמעסיקה בה צוין כי הנתבע הסיר מועמדותו לתפקיד
הבכיר עליו התמודד והודיע "על הפסקת מלוא פעילותו" במעסיקה. לפיכך, נטען
בהודעה, התייתרה טענת העותרות לקיומו של עניין ציבורי בפרסום פסק הדין.
בהודעה שהגישה המעסיקה לבית דין זה ביום 11.4.07 נאמר כי החליפה את הייצוג
המשפטי מטעמה, וכי "בניגוד לעמדה שהובעה ע"י הנהגתה הקודמת
ופרקליטיה" מסכימה המעסיקה "לבטל את צו איסור הפרסום בתיק זה, בכפוף
לשמירה על פרטיותה של המשיבה 3 ".
בתגובתו הודיע הנתבע כי הוא עומד על ערעורו כנגד צמצום
היקפו של צו איסור הפרסום עליו הורה בית הדין האזורי בהחלטתו השנייה, תוך שהוסיף וטען: לאחר החלפת ההנהגה במעסיקה
ולאחר הליך הבחירות בה "הסיר מועמדותו ואף פרש מכל תפקידיו" במעסיקה;
בשינוי לכאורה בעמדת המעסיקה יש לראות "התנהלות חסרת תום לב"; הסרת צו
איסור הפרסום לא יתרום למעסיקה
מ"שאין בו כדי להעיד על התנהלותה"
כיום או בעבר; המעסיקה "לא הצביעה על כל סיבה שהשינוי בהנהגתה יהווה עילה
כלשהי לשינוי באיזון האינטרסים" כפי שהוצג בבית הדין האזורי ובבית דין זה;
נותרה בעינה הפגיעה בשמו הטוב של הנתבע ובהגנה על פרטיותו, ככל שיוסר צו איסור
הפרסום או יצומצם.
13. העותרות
מצידן הוסיפו והגישו שתי בקשות נוספות ואלה הן: "בקשה להגשת ראיה נוספת
בערעור" שהיא תצהירה של עובדת במעסיקה על דברים שנאמרו על ידי הנתבע במשרדי
המעסיקה המהווים הפרת צו איסור הפרסום בנוגע לתובעת ולהליך המשפטי שהתקיים בבית
הדין האזורי (בשא 163/07). בנוסף, הגישו בקשה לצירוף ראיה בדבר פרסומים בהם הופר
צו איסור הפרסום (בשא 142/07). זאת, לטענתן, משהמעסיקה והנתבע יזמו והפיצו
באינטרנט פרסומים בנוגע לתביעת לשון הרע שהגישה המעסיקה נגד העותרות, בסמוך לאחר
הדיון בבית דין זה.
דיון והכרעה
14. המחלוקת
בערעורים אלה, סבה על השאלה האם איזון האינטרסים מחייב ביטולו של צו איסור
הפרסום הקבוע או צמצומו, או האם יש להותיר את צו איסור הפרסום הקבוע על כנו.
נקדים אחרית לראשית ונאמר, כי לאחר בחינת הסוגיה על מכלול היבטיה, הגענו
למסקנה לפיה דין ערעורם של אומ"ץ וגב' סיני להדחות, וכי דין ערעורו של הנתבע
להתקבל. זאת, באופן שימשיך לעמוד בעינו ולא יבוטל צו איסור הפרסום הקבוע כפי שניתן
בפסק דינו של בית הדין האזורי בו ניתן תוקף להסכם הפשרה בהליך שהגישה התובעת נגד
הנתבע והמעסיקה. טעמינו לכך נפרט להלן, תוך שנידרש למסגרת הנורמטיבית וליישומה על
נסיבותיו של המקרה הנדון.
המסגרת הנורמטיבית
הכלל - עקרון פומביות הדיון
15. עקרון היסוד של פומביות הדיון נובע מהוראתו
של סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה לפיו "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע
אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". ובסעיף 68(א) לחוק בתי
המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) נקבע כי "בית משפט ידון בפומבי".
המעמד החוקתי של פומביות הדיון
וייחודו מצא ביטויו המובהק בהלכה הפסוקה, בהיותו "קשור בטבורו בחופש הביטוי
ובחופש התקשורת – מן העקרונות הנפילים הוא במשפטנו, ומורה הוא אותנו כי דיון משפטי
יתנהל – על דרך העיקרון – בפומבי" [ע"פ 5877/99 חיים יאנוס נ' מדינת ישראל,
פ"ד נט(2) 97 (להלן: עניין יאנוס), 109]. וכפי שנפסק, עקרון פומביות הדיון
הוא "אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" [ע"פ 353/88 וילנר נ'
מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 450 (להלן: עניין וילנר); בג"ץ
6005/93 עליאש נ' השופט שמואל צור, פ"ד מט(1) 159, 161; בש"פ 2794/00 אלוני נ'
מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 363, 369 (להלן: עניין אלוני)]. "יש שיאמרו אבן יסוד
היא" ויש שיאמרו כי בעקרון-על עסקינן "עיקרון שאינו נופל בחשיבותו
מעקרונות כבוד האדם וזכותו לשמו הטוב" [בש"פ 2484/05 דוד
פרי נ' מדינת ישראל, ניתן 18.7.05 (להלן: עניין דוד פרי)].
על אף חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, אין הוא שוכן ברִיק משפטי [בג"ץ 1435/03 פלונית
נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח(1) 529, 533]. "ככל עקרונות, דוקטרינות וכללים אחרים
במשפט, גם עקרון פומביות הדיון המשפטי אינו עיקרון מוחלט. עקרונות וכללים
מתרוצצים בחלל המשפט אנה-ואנה כגחליליות אלו, ואך טבעי הוא הדבר
שעקרונות בני-מעלה יתנגשו מדי פעם בעקרונות אחרים, בני-מעלה
אף הם". על כן "הצורך לחיים-יחדיו בין עקרונות חיים ופעילים
בתוככי שיטת משפט אחת מחייב אפוא הסכמה ומסקנה כי כל עיקרון ישא עמו בגופו חריגים,
כי יהיו בו 'פתחי אוורור' ו'וסתי לחץ' למקרים מתאימים של התנגשות בעקרונות אחרים.
זה דינם של כל עקרונות במשפט" [עניין יאנוס, עמ' 112].
זה האיזון המתחייב מיחסיותו של עקרון פומביות הדיון המשפטי, בהתנגשות בינו לבין
עקרונות יסוד אחרים.
עם זאת, ונוכח חשיבותו של עקרון הפומביות וייחוד מעמדו, נפסק כי סטייה ממנו
לא בנקל תתאפשר, וכי לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון [ע"א 5185/93 היועץ המשפטי
לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341]. ואילו, החריגים לעקרון פומביות הדיון ייושמו על דרך
הצמצום, לאחר שקילה קפדנית וזהירה [רעא 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499;
עניין וילנר, 451]. בהתאם, וכיוצא מהכלל של פומביות הדיון, בידי הערכאה השיפוטית
להורות על סגירת הדלתיים מלאה או חלקית, מתוקף הסמכות שבדין החל ובמסגרת שיקול
הדעת המסור לבית המשפט [יאנוס, 128; בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד
נא(4)1, בעמ' 130; רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין, פ"ד מ(3)
485, בעמ' 510].
איסור הפרסום - היוצא מן הכלל
16. שתיים הן זרועותיו של עקרון פומביות הדיון
וחבוקות הן זו בזו: פתיחת הדלתיים בפני כל המבקש להיות נוכח באולם בית המשפט; ופרסום ברבים
של תוכן ההליכים המשפטיים [עניין יאנוס, עמ' 112; בג"ץ 258/07
ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, מיום 6.2.07, פסקה 6]. עקרון פומביות הדיון המשפטי
מכיל בחובו את התרת הפרסום של הליכי בית-משפט, ומשנפתחו הדלתיים – מותר
הפרסום.
בפסק הדין בפרשת
חברת החדשות עמדה השופטת ע' ארבל על תכליתו של עקרון פומביות הדיון ועל
הרציונאלים שביסודו, תוך שהתייחסה לחשיבות הפרסום בדבריה אלה: "בימינו
חשיבותו העיקרית של עקרון פומביות הדיון היא באפשרות לפרסם את ההליכים, ופחות
בזכות להיות נוכח באולם בית המשפט, באשר אמצעי התקשורת מעבירים את שמתרחש באולם
בית המשפט לכלל הציבור" [ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ'
מדינת ישראל, ניתן ביום 5.4.06 ,שם בפסקה 15; (להלן: פרשת חברת
החדשות)].
הנה כי כן,
התרת פרסום הליכי המשפט, כיוצא חלציו של עקרון פומביות הדיון ופתיחת הדלתיים – היא
הכלל, ואיסור הפרסום – הוא היוצא מן הכלל. כך, על פי הוראתו של סעיף 3 לחוק
יסוד: השפיטה, לא ייאסר פרסום הליכי משפט אלא "אם נקבע אחרת בחוק או אם בית
המשפט הורה אחרת לפי חוק". בהתאם נפסק, כי אין פוגעים בעקרון פומביות הדיון,
לרבות בדרך של איסור פרסום פסק-דין אלא "על יסוד הוראה מפורשת
בחוק, או על-פי החלטת בית-המשפט מכוח עילות מפורשות שנקבעו
בחוק..."[עניין
ליפסון, בעמ' 719]. בנדון זה הטעים בית המשפט העליון
בפסיקתו: "יש להדגיש כי איסור פרסום אינו נגזר אוטומטית מההחלטה לסגור את
דלתות בית המשפט, והוא נצרך להוראה מפורשת בחוק" [פרשת חברת החדשות,
פסקה 22; בג"צ 6005/93 עליאש נ' צור, פ"ד מט(1), 159, 168; עניין
יאנוס, פסקה 21]. "גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות - בין מכוח הוראה קטיגורית
בחוק, ובין על-פי שיקול-דעת שהחוק העניק בעניין זה לבית-המשפט - בית-המשפט לא
יצווה על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים
נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד בית-המשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה
עולה על הנדרש"; ואם ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות
על-ידי פרסום חלקי של פסק-הדין, יורה בית-המשפט על דרך זו [עניין ליפסון, 719].
איסור פרסום בהליכי הטרדה
מינית
17. המחוקק ייחד הוראות מיוחדות באשר לאיסור
פרסום של הליכי בית משפט או התרתו, בכל הנוגע להגנה על עניינם של מתלוננת, או
נאשם, בעבירות מין או בעבירות על פי החוק למניעת הטרדה מינית. בתחולתן המשולבת של
הוראות אלה מעוגן הסייג לעקרון פומביות הדיון על דרך איסור הפרסום. וזאת כמפורט
להלן (ההדגשות
שלנו – נ.א.):
· חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984
חוק בתי המשפט מורה בסעיף 68(ב)(5): "בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם
ראה צורך בכך באחת מאלה:
...
לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או
בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998."
החליט בית המשפט על ניהול הדיון בדלתיים סגורות, קובע סעיף 70(א) לחוק
בתי המשפט: "לא יפרסם אדם
דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". המונח "דבר" בהוראה זו
".... אינו כולל בחובו רק את הפרטים שנדונו בפועל באולם בית המשפט, אלא משתרע
הוא גם על פרטים מהותיים נוספים אודות הדיון שהתקיים בדלתיים סגורות, כגון שמות
הצדדים והעדים" ו"במובנים מסוימים סעיף 70(א) רחב יותר מסעיף 70(ג), והוא
אינו נסב אך על פרטים שיש בהם להביא לזיהויה של המתלוננת בעיני הציבור הרחב" [פרשת חברת החדשות,
פסקה 20].
ובסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט נקבע: "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר
לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין,
עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד
מהם.....".
היבט נוסף של איסור הפרסום, הנוגע לעניינו של ערעור זה, בהוראתו של סעיף
70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט לפיה "בית
משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי
החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את
מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".
·
החוק למניעת הטרדה מינית תשנ"ח - 1998
בסעיף
10(א) לחוק למניעת הטרדה מינית נקבעה סמכותו הייחודית של בית הדין
לעבודה לדון בהליך אזרחי בסעיפים 6,7, ו-9 לאותו חוק שעניינו באחד מאלה:
"
(א) (1) הטרדה מינית שעשה מעביד, או ממונה מטעמו, לעובדו, או
שעשה עובד לעובד אחר, במסגרת יחסי
עבודה;
(2) התנכלות של מעביד,
או של ממונה מטעמו, כלפי עובד, או של עובד כלפי עובד אחר, במסגרת יחסי עבודה;
(3) אחריות מעביד כאמור
בסעיף 7 בשל הטרדה מינית או התנכלות שעשה ממונה מטעם המעביד לעובדו, או עובד לעובד
אחר, מסגרת יחסי
העבודה.
(ג) הוראות סעיפים 10, 10א, 12 ו-13 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה,
יחולו
על הליכים לפי סעיף זה."
·
סעיף 10א
לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988
בחוק השוויון נקבע
איסור על פרסום דבר מדיוני בית הדין שלא בהיתר, תוך ענישה פלילית על הפרת האיסור.
עם זאת, היקנה המחוקק לבית הדין לעבודה "...שיקול דעת לבית-דין
לעבודה לסגור את הדלתות בעבירות מין מסוימות" [עניין יאנוס עמ' 114]. וכך נקבע בסעיף 10א לחוק:
"(א) בהליך לפי חוק זה בשל פגיעה שמקורה אחד העניינים
המנויים בסעיף 7(א), או בשל הפליה
מחמת נטיה מינית כאמור בסעיף 2(א), רשאי בית הדין לעבודה לדון בדלתיים סגורות;
ביקש תובע או מתלונן לדון בדלתיים סגורות, ייעתר בית
הדין לבקשה, זולת אם החליט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב)
החליט בית הדין לעבודה על עריכת דיון בדלתיים סגורות, רשאי הוא להרשות לאדם או לסוגי בני אדם
להיות נוכחים בעת הדיון בדלתיים סגורות, כולו או מקצתו.
(ג) לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים סגורות,
אלא ברשות בית הדין לעבודה.
(ד) העובר על הוראות סעיף קטן (ג), דינו — מאסר
ששה חודשים".
בחוק השוויון, בדומה לחוק בתי
המשפט, מחייבת סגירת הדלתיים איסור פרסום ההליך המשפטי, אלא אם הותר הפרסום בהחלטת
בית הדין לעבודה [סעיף10א(ג)
לחוק]. אולם, שלא כבחוק בתי המשפט, מוסיף המחוקק ומחייב את
בית הדין באופן פוזיטיבי להיעתר לבקשת סגירת הדלתיים "כל אימת שתובע או
מתלונן מבקש לדון בדלתיים סגורות... זולת אם החליט אחרת מטעמים מיוחדים
שיירשמו" [סעיף 10א(א) סיפא לחוק השוויון]. על פי הוראה זו, בהתקיים עילה שיסודה בחוק למניעת הטרדה מינית ולבקשת בעל
דין, חל היפוך היוצרות, והיוצא מהכלל של סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום קונה לו זכות קדימה על פני עקרון פומביות
הדיון והפרסום הנובע הימנו. הנה כי כן, בהוראתו של סעיף 10א(א) לחוק השוויון, הופך
החיסוי להיות הכלל – והגילוי – כחריג לו, מותנה ב"טעמים מיוחדים
שיירשמו". כדברי חברי הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין פלוני: "הכלל
במשפט בנושא הטרדה מינית יהיה דיון בדלתיים סגורות, תוך הענקת שיקול דעת לבית-הדין
באיזה מקרים ומתי לפתוח את הדלתות" [דב"ע נו/3-293 פלונית - חברת
אלמונית בע"מ, פד"ע לא 209 (להלן: עניין פלונית)].
18. התכלית
הרעיונית של סייג איסור הפרסום בהוראות חוק אלה מעוגנת במטרתו המוצהרת של
המחוקק להגן על כל המעורבים בעבירות של הטרדה מינית, מתלוננים ותובעים, חשודים,
נאשמים ונתבעים "... מפני פגיעה קשה בצנעת הפרט העלולה להיגרם להם כתוצאה
מניהול ההליך המשפטי בעקבות חשיפת פרטים אינטימיים ביותר של חייהם" [בש"פ
972/06 דוד זריהן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.2.06]. כאשר לבד מן הפגיעה בצנעת הפרט הנגרמת בגין
אותה חשיפה, עלול פרסום ברבים של פרטים אלה, להרתיע אחרים כמותם ובהם מתלוננים
ועדים אחרים מלהעיד במשפט [בש"פ 8698/05 דוד אזולאי נ' מדינת ישראל, ניתן
19.10.05].
שיקול הדעת
והאיזון באיסור הפרסום
19. ככלל, לא בנקל יורה בית הדין על סגירת
הדלתיים ואיסור הפרסום, בלכתו בתלם המותווה בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט המחייב
פומביות הדיון המשפטי, ולאור נקודת המוצא ההלכתית בדבר כובד משקלו של האינטרס
הציבורי של פומביות הדיון.
בבואו להחליט אם להתיר את הפרסום אם לאו, יבחן בית הדין את המטרה
לשמה נסגרו הדלתיים. מצא בית הדין כי המטרה מצדיקה את סגירת הדלתיים, יביא בית
הדין בחשבון שיקוליו את הדרישה לכך שהפגיעה בעקרון פומביות הדיון תהא במידה
המזערית האפשרית להשגת אותה מטרה [רעא 3007/02 יואב יצחק ומעריב נ' ארנון מוזס ומיכל מוזס,
פ"ד נו(6) 592, 600].
שונים פני הדברים, בהליך שעניינו הטרדה מינית, הנדון על פי הוראתו של סעיף
10א(ג) לחוק השוויון, בתחולתה בחוק למניעת הטרדה מינית. משעה שהורה בית
הדין לעבודה על קיום ההליך בדלתיים סגורות, נכנס לתוקף האיסור שבסעיף 70(א) לחוק
בתי המשפט בשילוב הוראתו של סעיף 10א(ג) לחוק השוויון, לפיו: "לא יפרסם
אדם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים סגורות, אלא ברשות בית הדין לעבודה" כשבצידו
הסנקציה הפלילית על מי שהפר את איסור הפרסום [סעיף 10א(ד) לחוק השוויון].
על פי הוראות חוק אלה, גובר משקלו של האינטרס הציבורי המחייב מתן הגנה
לבעלי הדין, על פני האינטרס הציבורי של פומביות הדיון, ובאיזון ביניהם תהא הכף
נוטה לעבר הדלתיים הסגורות ולאיסור הפרסום הכרוך בנעילתן.
בהפעילו את שיקול הדעת, אם לאסור את הפרסום או להתירו,
יבחן בית הדין את האינטרסים הנוגעים לעניין ומשקלם, ויאזן ביניהם, בשים לב לנסיבות
המקרה הנדון לפניו. זאת, תוך
שיבחן את מהות האינטרס של המבקש את התרת הפרסום והעניין הציבורי בפרסום, לעומת
מהות האינטרס באיסור הפרסום והנזק העלול להיגרם לכל אחד מהצדדים. בין המבחנים להם
יידרש בית הדין בהפעילו שיקול הדעת תוך איזון האינטרסים, בבקשה להתרת צו איסור
פרסום, יידרש בית הדין לשיקולים
שלהלן.
עתירה ציבורית להסרת צו איסור
פרסום
20. כבר נפסק כי דלתותיו של בית הדין לעבודה פתוחות
בפני בעלי דין בעתירה ציבורית [עע 01 / 1233 יהודה אוריאלי
– עיריית הרצליה, פד"ע לז 508 (להלן: ענין אוריאלי)].
אף הוכרה זכותו של מי שהוא בעל אינטרס ישיר וממשי להיות מצורף כבעל דין לתובענה,
גם אם אינו צד ישיר לסכסוך ואינו בבחינת עותר ציבורי. זאת, הן לפי מבחן העילה במובן הרחב, לפי תקנה 18
לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ה'תשנ"ב – 1991, והן מכוח זכאותו של נתבע
לשלוח הודעת צד שלישי למי שאינו מעורב ישירות בסכסוך [עע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה
לביטוח בע"מ – דוד מורנו הלוי, 24.11.2004; עע 1229/01 מכבי שירותי
בריאות - שרה וקסלר ואחרים, פד"ע לו, 241; עע 262/06 התאחדות הסוחרים
הכללית והעצמאיים בישראל - יהודה כהן ואחרים, ניתן ביום 3.1.07].
כך דרך כלל. עם זאת, כאשר המדובר בעתירתו של עותר ציבורי להסרת איסור פרסום
או התרתו, יבחן בית הדין קיומן של התנאים המנויים להלן, בהצטברותם.
מעמדו
של העותר בהיבט של האינטרס הציבורי
21. בקשתו של "עותר ציבורי" או "ידיד בית המשפט"
לאסור פרסום או להתירו, תיבחן תוך היקש מדיני המעמד. במסגרת זו יברר בית הדין
סוגיות אלה: האם העותר הציבורי הוא בעל אינטרס אישי קרוב במושא ההליך [עע
1173/00 יעקב סגל – אסם תעשיות מזון בע"מ, ניתן 10.11.07]; עמדתם של הצדדים הישירים
להליך בנוגע להתרת הפרסום, צמצומו או איסורו; סוג
האינטרס עליו מבקש העותר הציבורי להגן, מהותו, ועוצמתו. השיקולים
לבחינת סוג האינטרס, משקלם המצטבר, והאיזון ביניהם, בנסיבות המקרה הנדון, יהיו
ממין אלה המנויים להלן: האם קיימת תשתית עובדתית לכאורית לאינטרס הציבורי
הנטען, עליו מבקשים להגן; בחינת מהות הסעד המבוקש - האם בסעד המבוקש בהליך יש כדי
להוות אמת מידה לחשיבות האינטרס הציבורי; האם לעותר הציבורי אינטרס רחב בפתרון
ההליך והיכרות עם המאטריה הנדונה [מ"ח 7929/96 קוזלי נ'
מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 554]; האם
העתירה בנוגע לפרסום ההליך, או מניעתו, מעלה שאלה חוקתית חשובה, או חשש לפגיעה
חמורה בשלטון החוק [דב"ע נז/4-16 מרכז השלטון המקומי
בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, בעמ' 35; בג"צ 910/86 רס"ן (מיל.)
יהודה רסלר, עו"ד ואחרים נ' שר הבטחון, פ"ד מב (2) 441];
האם העותר הציבורי הצביע על אינטרס משותף לרבים, להבדיל מאינטרס אישי
המיוחד לבעל דין בהליך; היחס בין האינטרס הציבורי לאינטרס ממשי וישיר של בעלי
הדין; האם הוכיח
העותר הציבורי קיומו של אינטרס ציבורי לגיטימי וממשי לפוטנציאל פגיעה בציבור,
במידה הקרובה לוודאי, כדי כך שגובר הוא במשקלו על האינטרס הישיר והממשי של
בעלי הדין ועל הפגיעה הצפויה במי מהם, אם ייענה בית הדין לעתירה הציבורית; מהן
ההשלכות העשויות להיות למושא העתירה על שלטון החוק, או על ציבור
מסוים העשוי אף הוא להיות נוגע בדבר, במישרין או בעקיפין [עניין
אוריאלי
לעיל; בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים,
פ"ד מא(2) 2];
בעתירה ציבורית להתרת פרסום הליך של הטרדה מינית, יוסיף בית הדין וייתן
משקל מיוחד לאינטרס הציבורי שבהוראת סעיף 10(ג) לחוק השוויון שמטרתה להגן על
עניינם של בעלי הדין.
העניין הציבורי - כפרסום שיש לציבור
תועלת בידיעתו
22. יש להבחין בין פרסום שיש בו עניין ציבורי לבין
פרסום שאין בו עניין לציבור. עמדה על כך השופטת ע' ארבל בפרשת חברת החדשות על
דרך ההיקש מהאיזון שנעשה בין הזכות לשם הטוב והפרטיות לבין חופש הביטוי, וכך
פסקה: "פרסום שיש בו עניין
ציבורי פּוֹרש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק
מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים'...
אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים
ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו.... כן הודגש לגבי הזכות לפרטיות, כי לא די
בכך שיש עניין ציבורי בפרסום, אלא יש צורך בטעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם
כדי לספק את האינטרס הציבורי במידע". ההגנה על התרת הפרסום תיעשה משהוכח "כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת
על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על
בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור" [פרשת חברת החדשות פסקה 38;
דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 39].
בעניין
תורג'מן הבחין השופט מ' חשין בין "הרובד הכללי" של העניין
הציבורי שבפרסום לבין ה"רובד הפרטיקולרי" שלו. הרובד הכללי הוא
זה הקיים תמיד וכלשונו: "ברובד הכללי דיברנו לעיל ותמציתו היא חופש הביטוי
וזכות הציבור לדעת. רובד זה של העניין הציבורי בפרסום אינו נדרש לא להוכחה ולא
לטיעון. הוא מדבר בעד עצמו, הוא מהווה תחנת מוצא למסע הפרשנות. חזקה חלוטה היא –
שמא נאמר: אקסיומה היא – שלציבור יש עניין בפרסום הליכי בית-המשפט –
הליכי בית-המשפט עצמם הם 'עניין ציבורי' – ועניין זה מתקיים ופעיל בכל
הליך. הרובד השני הוא 'הרובד הפרטיקולרי' שהינו עניין ציבורי מיוחד שבפרסום. יש בו
בעניין מיוחד זה כדי להוסיף משקל בנסיבותיו של עניין פלוני לרובד הכללי של העניין
הציבורי שבפרסום".
·
זיהויו של "העניין הציבורי" עשוי להיות שונה ממקרה למקרה, כאשר
בהתאם ישתנה אף הרובד הפרטיקולרי בבחינת השיקולים להתרת הפרסום או איסורו. כך יכול ואותו סוג מידע
המהווה "עניין ציבורי" בעניינו של פלוני, שהוא בעל מעמד ציבורי, עשוי
שלא להוות "עניין ציבורי" בהתייחס לאלמוני, שהוא אדם מן היישוב. ככל
שהמדובר בנתבע בעל מעמד בכיר ובעל השפעה רבה בחיי הציבור, כך יכול ויגבר משקלו של
הרובד הפרטיקולי שיש בו כדי להצדיק את "הענין הציבורי" בפרסום המידע
אודותיו כאיש ציבור, למרות אופיו ה"פרטי" של המידע שפרסומו מתבקש.
·
מרכז הכובד שביסוד התרת הפרסום – האם המניע לפרסום הוא אינטרס של נקמה או "רעב
של רכילות" או שאכן יש בפרסום כדי להגן על הציבור [יאנוס, עמ' 12, 125-126; עניין
תורג'מן, בעמ' 667; ע"א 213/69 חברת
החשמל לישראל נגד עתון הארץ, פ"ד כג(2) 87, 91]; האם יש בפרסום כדי לתרום
ל"גיבוש סדר היום הציבורי וסיוע לפרטים בחברה לגבש את השקפותיהם
ודעותיהם" [פרשת חברת החדשות; ע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית,
פ"ד נג(1) 26, 47; ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה,
פ"ד מח(3) 808, 826 ; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2),
607, 621]; ככל
ש"אין בו בפרסום כדי לשרת אינטרס ציבורי מכריע, הנטייה תהא לאסור פרסום"
[תורג'מן,
פסקה 19].
·
התועלת
שבפרסום המידע המבוקש. במסגרת זו יש לבחון את מהות המידע המבוקש. האם
מדובר בפסק הדין ותוכנו, או בראיה כלשהי בהליך; האם המידע המבוקש היווה בסיס
להרשעה או לזיכוי מעבירה, או האם עסקינן בתביעה אזרחית על בסיס אותה עבירה; האם
בפרסום המידע המבוקש יש כדי לבסס את דחיית התביעה או קבלתה; האם יש במידע המבוקש
קביעה חד-משמעית בדבר אשמה או זיכוי מעבירה, או האם מכיל המידע המבוקש הנמקה
להחלטת הערכאה המשפטית בנוגע לקבלת תביעה אזרחית או דחייתה.
הנזק העלול להיגרם לצדדים,
להליך ולציבור
23.משמצא בית
הדין כי התמלאו האינטרס הציבורי והעניין הציבורי, יוסיף בית הדין ויבחן קיומו של
הנזק שייגרם לציבור בשל אי-ידיעת הפרסום המבוקש, לעומת הנזק העלול להיגרם לצדדים
הישירים להליך, והאם למרות הנזק העלול להיגרם לבעלי הדין, נוטה הכף לטובת התרת
הפרסום.
ביטוי
לנוסחת איזון זו מוצאים אנו בסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט בו נקבע כי "בית
המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום... אם ראה כי הדבר
עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על
פני הענין הציבורי שבפרסום".
תשנ"ח-
לדעת השופטת ע' ארבל אין למצוא שוני מהותי בין הוראה זו
לבין הוראת סעיף 68(5) לחוק בתי המשפט, לפיה יש לדון בדלתיים סגורות במידה ונחוץ
הדבר "לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין" שאינה דורשת
הוכחת נזק חמור. שכן, גם במקרה כזה "אין חולק כי לא די בנזק סביר גרידא,
שהינו נלווה לחקירה או להגשת כתב האישום". נדרש נזק מעבר לנזק האישי, המשפחתי
והמקצועי שנגרם מאליו בפרסום [עניין דוד פרי]. ובפסק הדין בעניין ידיעות
אחרונות [בש"פ
04 /5153 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד נח(6) 933, 938] ציין השופט א' לוי, כי במניעת
"נזק חמור" הכוונה היא להעניק לאדם הגנה מפני פרסום שלילי. מטרה זו
של הגנה "על פרטיותם ועל שמם הטוב של אנשים החשודים בביצוע עבירות" מצאה
ביטויה גם בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 31) (איסור פרסום), תשס"א-2001)
בדבר הרחבת סמכות בית המשפט "... לאסור פרסום שמו של חשוד, גם למקרה שבו ראה
כי יש בפרסום כדי לגרום לחשוד נזק חמור, תוך איזון בין אינטרס זה של החשוד לבין
הענין הציבורי שבפרסום...".
עוצמת
הנזק שיש להוכיח משתנה בהתאם למעמדו של הנתבע בהליך, כגון אם הוא חשוד בחקירה
המתנהלת בעניינו; או אם הואשם, או הוגש נגדו כתב אישום; אם לא תלוי ועומד נגדו
הליך פלילי, או משמעתי, והחקירה בעניינו נסגרה. בהתאם, נטל הוכחת עוצמת הנזק שעל
מבקש הפרסום לשאת בו, כצד שלישי, או כעותר ציבורי שאינו צד ישיר להליך, שונה
ומשתנה מנטל עוצמת הנזק בו ישא הנתבע – המבקש איסור הפרסום, על פי מעמדו בהליך
וכצד ישיר לו. ביטוי לגישה זו נמצא בפסיקתה של השופטת א' חיות בעניין דוד
אזולאי:
"ככל שהדברים נוגעים
למתלוננת, התכלית אשר לשמה נסגרו הדלתיים ונאסר הפרסום ממשיכה להתקיים גם לאחר
הרשעתו של הנאשם בדין. אכן, זכותה של המתלוננת להגנה על צנעת חייה ולמניעת חשיפה
של פרטים אינטימיים הקשורים אליה, עומדת בעינה גם לאחר ההרשעה. לא כן הדבר בכל
הנוגע לנאשם. השיקולים העומדים ביסוד ההגנה על עניינו של נאשם מפני חשיפה
ופרסום קשורים קשר בל-יינתק בחזקת החפות. על כן, כל עוד לא הורשע הנאשם בדינו
תתאפשר לו הגנה זו באותם מקרים שבהם מצא בית-המשפט הצדקה לכך, וזאת נוכח טיבה
המיוחד של עבירת המין ונוכח הפגיעה הקשה העלולה להיגרם לצנעת הפרט של הנאשם ושל
בני משפחתו כתוצאה מפרסום ההליך המשפטי המתנהל נגדו בעבירה מסוג זה. אולם, משהורשע
הנאשם בדינו גובר האינטרס הציבורי הקיים בפירסום פרטי המקרה ובפרסום פרטיו המזהים
של הנאשם שהורשע בביצוען של עבירות אלה" [בש"פ 8698/05 דוד
אזולאי נ' מדינת ישראל, ניתן 19.10.05 (להלן: עניין דוד אזולאי)].
נמצא, כי במקרה בו הוחלט שלא להגיש כתב אישום כנגד הנתבע - הנילון, מפאת
חוסר ראיות או בשל חוסר אשמה וכאשר נסיבות המקרה בכללותן מצדיקות זאת, יכול ויגבר
משקלו של אינטרס ההגנה על הפרטיות ומניעת נזק לבעל הדין על אינטרס פומביות הדיון,
ומידת ההגנה על הנתבע תהא גדולה יותר. במקרים כגון אלה, יינתן המשקל המכריע להגנה
על הנתבע שאינו מוחזק עוד בגדר חשוד, או נאשם. בהתאם, יוקל הנטל של הוכחת עצמת
הנזק שהנתבע יידרש לעמוד בו, באופן שיוכיח
נזק ממשי שיש בו כדי להצדיק איסור פרסום. או אז יעבור הנטל למבקש התרת
הפרסום, להוכיח שלא ייגרם לנתבע "נזק חמור" שמשקלו ועוצמתו עולים על
אינטרס פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת.
מנגד, אם הואשם
הנתבע, או אם הוגש נגדו כתב אישום לאחר חקירה של רשויות המשטרה והפרקליטות, יתהפכו
היוצרות והנתבע הוא שישא במלוא הנטל להוכחת הנזק העלול להיגרם לו בשל התרת הפרסום,
כדי כך שיש בו כדי לגבור על זכות הציבור לדעת. בעוד אשר העותר להתרת הפרסום יהיה
חייב בנטל הוכחה קל יותר, הגם שאינו צד ישיר להליך. זאת, בכפוף לנסיבות המקרה
ושיקול דעתה של הערכאה השיפוטית.
24. במסגרת בחינת
חומרת הנזק יש להוסיף ולבחון אם עבודתו של הנתבע "כרוכה במגע עם
אנשים, שאם כן, עלול הפרסום לגרום לו נזק חמור" [תורג'מן, פסקה 21]; כמו כן "יכול שיהיה משקל לראיות
שנאספו אל תיק המשטרה. אם משקלן קל כנוצה, תיטה הכף אל-עבר אי-פרסום,
שכן אפשר שלא יוגש כלל כתב-אישום בעוד שהנזק שייגרם מן הפרסום יהא כבד-מנשוא.
ולהפך – במקרה שהראיות בו מבוססות וכבדות-משקל הן. מקצתם של שיקולים
אלה יבואו במניין לא רק לעת בחינתה של חומרת הנזק אלא גם לעת שיפוט בהתמודדות בין
האינטרסים המושכים לצדדים" [תורג'מן, פסקה 21]. בהתאם, יש לבחון את הנסיבות אשר הביאו
לאי הגשת כתב האישום. כך, יש הבדל בין אי הגשת כתב אישום מפאת חוסר ראיות לבין אי
הגשת כתב אישום וסגירת חקירה בעילה של חוסר אשמה; "שאלת חומרתו של
הנזק נגזרת, בין השאר, מטיבה של העבירה המיוחסת לחשוד ומן הקלון הנלווה אליה
בעיני החברה" [תורג'מן, פסקה 23]; אף יש ליתן משקל לכך שאין מיוחסת לנתבע עבירה פלילית. במיוחד,
כן כאשר מדובר באיש ציבור; בכל מקרה, יש לבחון גם "את נסיבותיו האישיות
והמשפחתיות המיוחדות של החשוד. מסגרת זו מסגרת רחבה היא, ויבואו בה אישיותו של
החשוד, מצבו המשפחתי, מקום עבודתו ועוד"; יש ליתן הדעת לצורך בהגנה על שמו
הטוב, על כבודו ועל פרטיותו של הנתבע בהליך. שמו הטוב של האדם ופרטיותו הינם
מזכויות היסוד חוקתיות בשיטתנו המשפטית [הזכות לפרטיות מעוגנת סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם
וחירותו; סעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו מעגנים את ההגנה על כבודו של אדם; סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות,
התשמ"א- 1981 וסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965]. שמו הטוב של אדם וכבודו יקרים
לו "לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום
מרכזי" [ע"א
214/89 אבנרי נ' שפירא, בעמ' 856]; "לקורא עיתון, לשומע רדיו ולצופה בטלוויזיה, פרסום
על חשדות שהועלו נגד פלוני עשוי להיות פרט של רכילות או אירוע שולי. לפלוני יכול
הפרסום שיהא מרכז חייו. עלול הוא לפגוע פגיעה אנושה בשמו הטוב, בכבודו, בפרנסתו,
במשפחתו" [דנ"א
7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, בעמ' 60-59]. "דימוי שלילי כי ידבק באדם
עלול הוא הדימוי ללוות אותו כל ימי חייו, ולמצער שנים רבות. כך באשר לחברה סביבו
וכך באשר לאדם בינו-לבין-עצמו. פרסום עלול להביא
ל"שפיטה מוקדמת" בידי הציבור ועל דרך זו לגרוע מחזקת החפות
החברתית" [תורג'מן,
פסקה 19]. אכן,
לא מן הנמנע שיוברר קיומו של עניין ציבורי מיוחד בפרסום שמו של איש ציבור, כגון
במקרה בו העמיד עצמו לבחירה או למינוי לכהונה מסוימת. במקרה כזה עשוי פרסום שמו
כחשוד להשפיע על קהל הבוחרים, ובה במידה, עלול להיגרם לו כנתבע "נזק
חמור" ו"אין צורך בדמיון מפליג כדי לצייר מקרה שבו יוכפש שמו של מועמד
על-לא-עוול בכפו, ונזק שייגרם לו מפרסום לא יהא ניתן
לתיקון"[תורג'מן,
פסקה 15].
25. בבחינת מהות
האינטרס, העניין הציבורי והנזק שייגרם לצדדים ייתן בית הדין דעתו, אף למבחני עזר
אלה, ככל הנדרש בנסיבות המקרה הנדון:
· סוג ההליך – להטרדה מינית מספר השלכות
בעולם המשפט [עע
309/99 אלי רוזנצוויג - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, ניתן 22.3.00]. בתוך כך, קיים שוני מהותי
בין הליך פלילי
[סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית] והליך משמעתי בגין הטרדה מינית, לבין תובענה אזרחית בעילה של הטרדה מינית
והשלכותיה [סעיף
6(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998], שהיא מושא דיוננו בערעור זה.
· בתובענה אזרחית בגין הטרדה
מינית ישתנו
איזון האינטרסים והמשקלות הנדרשים להכרעתו של בית הדין אם לאסור הפרסום או להתירו.
במסגרת זו ישתנה המשקל שיינתן לאינטרס ההגנה על נתבע לעומת המשקל שיינתן לאינטרס
ההגנה על חשוד או נאשם בהליך פלילי. זאת מן הטעם, שבהליך פלילי מוגש כתב אישום
לאחר חקירה ושיקול דעת שהפעילו המשטרה ורשויות התביעה הכללית. בעוד אשר הנטען
בתובענה אזרחית שעילתה הטרדה מינית, לא עבר בחינתו של גורם חיצוני אובייקטיבי.
בהליך אזרחי, כאמור, נעשית הבחינה הכוללת של התשתית העובדתית ומהימנות הראיות,
בהכרעתו הסופית של בית הדין. בהסתמך על קביעותיו ומסקנותיו של בית הדין בפסיקתו,
ניתן יהיה להחליט על איסור הפרסום או התרתו [תימוכין לגישה זו מוצאים אנו בפסק
דינו של הנשיא סטיב אדלר בעניין פלונית]
.
· האם ההליכים שהתנהלו הצביעו
על אשמה או ספק בביצוע המעשים המיוחסים לנילון. בהתייחס לסוגיה זו ציין השופט מ'
חשין כי "זיכויו של נאשם בעבירת מין יכול שיבוא מטעמים שונים, וסוגי זיכוי
שונים – לרבות הערות בית-המשפט אגב פסק-הדין – יכולים
שיביאו למסקנות שונות בנושא הפרסום" [יאנוס, עמ' 120]. וכי "עצם הגשת כתב האישום נגדו
מעידה על קיומן של ראיות לכאורה אשר נבחנו על ידי רשויות התביעה עובר להגשת כתב
האישום" [ראו:
עניין דוד פרי]. לא למותר לציין כי אף לנילון, שלא הואשם, יש אינטרס לחשוף את פרטי הפרשה,
באופן שזיכויו או העדר העמדתו לדין אזרחי או פלילי לא שולל ממנו "את האינטרס
להביא בפני הציבור את גרסתו שלו למה שאירע, ולנסות לשכנע בה, כאשר הדבר נעשה מבלי
לחשוף את פרטי המתלוננת" בכדי להסיר כל רבב שדבק בשמו [פרשת חברת החדשות, פסקה 39].
· תיבחן התוצאה האופרטיבית של
תובענה אזרחית בגין הטרדה מינית
והשלכותיה. במסגרת זו יבדוק בית הדין באיזה שלב נמצא ההליך, והאם הגיע לסיומו בפסק
דין; האם ההליך האזרחי מתבסס על ממצאים שנקבעו בהליך פלילי או משמעתי; הזמן שעבר
מאז הסתיים ההליך ועד לבקשה להתרת איסור הפרסום.
26. עד כאן המסגרת
נורמטיבית. נוכח חשיבות הנושא ראינו להרחיב את הדיון בה, ומסגרת זו תשמש לנו מצע
כולל להכרעה הנדרשת נוכח נסיבות המקרה שלפנינו, אליהן נפנה בפרק הבא, תוך שנעשה את
האיזון הנדרש בין כלל האינטרסים הנוגעים לעניין.
מן הכלל אל הפרט
שתי הערות מקדימות
27. ראשית יצוין, כי עמותת
אומ"ץ והעתונאית גב' רותי סיני, הם בגדר עותרים ציבוריים והעתירה שהגישו לפרסום הליכי הדיון בתובענת העובדת
נגד המעסיקה והעובד – היא עתירה ציבורית וככזו נדון בה.
שנית, כלל הוא כי מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, על פי בקשת הצדדים
להליך, נעשה רק לאחר שהערכאה השיפוטית מצאה את הסכם הפשרה ראוי ונכון [רעא 4976/00 בית הפסנתר
נ' דליה מור, פ"ד נו(1) 577]. כך גם בענייננו. חזקה היא כי פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 26.7.04,
המאשר את הסכם הפשרה, ניתן על יסוד כתבי הטענות בהליך, לאחר שבית הדין שקל את
החומר שהובא לפניו, לרבות העדויות שנשמעו וכלל נסיבות המקרה, ולאחר שמצא כי הסכם
הפשרה ראוי ונכון ומשרת את האינטרסים של הצדדים ועונה על התכלית לשמה הוגשה
התובענה מלכתחילה (וראו סעיפים 5 ו – 6 לעיל).
חזקה זו לא הופרכה, והלכה למעשה לא הועלתה כל טענה מטעם הצדדים להליך, ולא
על ידי העותרים הציבוריים, על פגם כלשהו בהסכם הפשרה ועל התוקף שניתן לו בפסק
הדין.
נקודת המוצא לדיוננו היא, איפוא, שלפנינו עתירה ציבורית בה מבוקש סעד של
התרת פרסום ההליכים בתובענה, שפרסומם נאסר בפסק דינו החלוט של בית הדין האזורי ובהחלטתו
הראשונה.
העדר שינוי נסיבות מהותי בהחלטה השנייה
28.בהחלטה הראשונה מיום 21.12.06 דחה בית הדין
האזורי את בקשתו של עיתון מעריב והותיר על כנו את צו איסור הפרסום, משלא נמצאו
טעמים מיוחדים המצדיקים הסרתו, כמבוקש. לאור תכליתו של סעיף 10א(א) לחוק שוויון הזדמנויות,
על רקע נסיבות המקרה ומתוך הגנה על האינטרסים של בעלי הדין בהליך, הגיע בית הדין
למסקנה זו: "משהחקירה במשטרה בעניין הנתבע הסתיימה, היות ולא נמצאה אשמה
פלילית במעשי הנתבע ומשבית הדין לא דן לגופו של עניין בתיק ולא הכריע במחלוקות הצדדים, הואיל והצדדים
התפשרו – הסרת צו איסור הפרסום כיום וחשיפת החומר שבתיק לעין הציבור – יפגעו קשות
הן בתובעת והן בנתבעים". בהתייחס לתובעת ציין בית הדין כי "אי פרסום
שמה של התובעת לא ימנע פגיעה בתובעת שכן חשיפת כתב התביעה לציבור, אף ללא
ציון שמה של התובעת יאפשר זיהוייה על נקלה".
על רקע זה ובעשותו את האיזון הנדרש בין האינטרס לו טען העותר הציבורי – הוא
העיתון, לבין האינטרסים של הצדדים הישירים להליך, קבע בית הדין האזורי כי:
"זכותם של כל המשיבים לשמירה על פרטיותם ושמירה על כבודם ושמם הטוב גוברת,
בענייננו, על עקרון פומביות ופרסום הדיון" (סעיפים 7 ו-8 לעיל).
בהחלטתו השנייה - מושא דיוננו בהליך זה - חזר בו בית הדין האזורי
מההחלטה שיצאה מלפניו כחודש ימים קודם לכן. הפעם נעתר בית הדין לעתירתם הציבורית
של העמותה והעתונאית תוך שהורה על צמצום צו איסור הפרסום באופן שיחול על פרסום שמה
של התובעת ופרטים מזהים בעניינה, בלבד (סעיפים 10 ו – 11 לעיל).
השוני העובדתי היחיד העומד בסיס שתי
ההחלטות, נמצא אך ורק בתצהירה של התובעת, אשר צורף להודעתן של העותרות, בדבר
הסכמתה לחשוף את פרטי הפרשה ולהסיר את צו איסור הפרסום למעט שמה ופרטים העלולים להביא
לזיהוייה.
אולם, בהסכמת התובעת להסרת איסור הפרסום, אין די כדי להקים שוני מהותי
המצדיק התרת הפרסום. בתוך כך, יש ליתן את הדעת לגורמים מצטברים אלה:
הצהרתה של התובעת בהסכם הפשרה על כך שאין לה כל טענות או תביעות נגד הנתבע או
המעסיקה; הצהרת הצדדים והתחייבותם ההדדית שלא לפרסם דבר מן התובענה וההליכים בה;
הסכמתה של התובעת להסכם הפשרה ולפסק הדין המאשר אותו; פסק הדין המאשר את הפשרה
שניתן לבקשתם המשותפת של הצדדים הישירים לתובענה; צו איסור פרסום קבוע שהוציא בית
הדין האזורי בפסק דינו על מכלול ההליכים בתובענה, על פי הסכם הפשרה ובנוסף לו,
מבלי שהצדדים הישירים להליך ערערו על קביעה זו; בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק
דין, לא נדונו ולא הוכרעו לגופו של
עניין טענות התובעת ותביעתה.
בנסיבות אלה, הסכמתה ומניעיה של התובעת להתרת הפרסום, כפי שבאו לידי ביטוי
בתצהיר שהגישו העמותה והעיתונאית לבית הדין, אין די בהם כדי להפוך את הקערה על פיה
ולהתיר את הפרסום עליו אסר בית הדין בפסק הדין ובהחלטתו הראשונה.
משכך הוא, ועל רקע נסיבות המקרה שלפנינו, נפנה לבחינת האינטרסים של העותרות
ושל הנתבע.
29. על
השיקולים והאיזונים שיש לעשותם בנסיבות המקרה שלפנינו, נעמוד להלן, תוך דיון
והכרעה באיזון המהותי הנדרש בין האינטרס של הנתבע מזה, לבין האינטרס הציבורי כפי
שהוא מוצא ביטויו בטענותיהן של העותרות הציבוריות - העמותה והעתונאית, ובהסכמתה של
המעסיקה, כיום, להתרת צו איסור הפרסום.
בחינת מרכז הכובד של מכלול האינטרסים בעתירה, תיעשה על רקע כלל הנסיבות
שביסוד הגשת התובענה, הסכם הפשרה, פסק הדין המאשר את הסכמת הצדדים, החלטותיו של
בית הדין וכלל החומר שלפנינו. בחינת כל אלה, מביאה למסקנה לפיה נותרה בעינה
המטרה העיקרית שביסוד איסור הפרסום והיא הגנה על פרטיותם, כבודם ושמם הטוב של
התובעת והנתבע, ובהתאמה הנדרשת גם על אלה של המעסיקה. טעמינו לכך נפרט להלן,
במסגרת יישום המבחנים הנדרשים לעניין על פי נסיבותיו.
איזון האינטרסים
של הצדדים הישירים לתובענה אל מול האינטרס הציבורי
30. הסדר
הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מושתת על "החלטת המשטרה הסופית והמוחלטת בתיק
50302/2004" לפיה חקירת תלונת התובעת נסגרה מחוסר אשמה של הנתבע. החלטת
המשטרה מוצאת ביטויה המפורש בהסכם הפשרה ולפי הצהרת הצדדים הישירים לתובענה
"מהווה חלק בלתי נפרד" מהסכם הפשרה ומפסק הדין. לא זו אף זו. בחקירת
המשטרה, ובדיונים שהתקיימו בתובענה עד לגיבוש הסכם הפשרה, אין ולא נמצאה קביעה
אופרטיבית בדבר הטרדה מינית של הנתבע כלפי התובעת.
בנסיבות אלה קְטֵנָה מְאֵלֵיהָּ ההשפעה הפוטנציאלית של פרסום ההליכים
בתובענה על הציבור ונחלש משקלו של הרובד הפרטיקולרי שבעניין הציבורי לו טוענות
העותרות. משכך הוא, אין מתחייב פרסום ההליכים לשם הגנה על הציבור מפני ההתנהגות
שמייחסים העותרים הציבוריים לתובע.
ועוד זאת. העותרים הציבוריים שהם צד זר לתובענה, לא העלו כל טענה בשם
האינטרס הציבורי או טעם משפטי אחר, ולא ביקשו כלל להצטרף לדיונים בהליך האזרחי
במהלך הדיונים בתובענה בבית הדין האזורי. מנגד, במסגרת הסדר הפשרה הסכימו הצדדים
הישירים לתובענה ש"צו איסור הפרסום
בתיק דנן יעמוד בתוקפו". בהתאם אף סברו וקיבלו ללא ערעור, את צו איסור הפרסום
הקבוע עליו הורה בית הדין האזורי בפסק דינו. בנסיבות אלה של אופן ניהול התובענה וסיומה,
ונוכח חלוף הזמן מאז הורה בית הדין האזורי על צו איסור הפרסום, פוחת משקלו של
האינטרס לפתיחת פתח לטענתו של צד שלישי זר להליך באשר להתרת הפרסום או צמצומו [בג"ץ 1175/06 שורת
הדין - ISRAEL LAW CENTER – שרת המשפטים, 13.2.06].
תוצאת הדברים היא איפוא זו: העותרות לא הוכיחו קיומו של אינטרס
ציבורי לגיטימי וממשי בעל משקל, המבסס פגיעה קרובה לוודאי בציבור, כדי כך שיש בה
כדי לגבור על האינטרסים של הנתבע ולהצדיק התרת הפרסום כמבוקש. זאת, לאור האיזון
שעשה המחוקק בחוק השוויון, בחוק הטרדה מינית ובחוק בתי המשפט, לפיו מטרתו של איסור
הפרסום ותכליתו להגן על הנתבע והתובעת בהליך, ונוכח הסדר הפשרה בהליך האזרחי בו
עוגנו תוצאות החקירה בהיבט הפלילי וכלל נסיבות המקרה והשיקולים עליהם עמדתי לעיל.
במצב דברים זה, גובר האינטרס של הנתבע ומשקלו, על המשקל שיינתן לאינטרס
הציבורי לו טוענות העותרות. בהתאם, יהיו כפות המאזניים נוטות לעבר צו איסור פרסום
קבוע על התובענה וההליכים בה, כפי שהוסכם עליהם, וכפי הוראתו של בית הדין האזורי
בפסק דינו המאשר את הסכם הפשרה, ובהחלטתו הראשונה בעתירתו הציבורית של עיתון
מעריב.
העדר עניין ציבורי
31. בהסרת איסור הפרסום כמבוקש, אין כדי ליתן מידע
המועיל לציבור באופן שיש בו כדי להזהיר את הציבור או לחנכו. יפים לענייננו, בנסיבותיו, דבריו של חברי הנשיא אדלר
בעניין פלונית לפיהם: "מניעת מידע על העדויות לפני מתן פסק-הדין
תמנע את הדיווחים הסנסציוניים והבלתי מוכחים בכלי התקשורת, דיווחים שהציבור אינו
לומד מהם דבר מהותי כלשהו. לעומת זאת, פרסום פסק-הדין הסופי יספק
לציבור את מלוא המידע הדרוש כדי לחנך אותו ולהשפיע על התנהגותו". רציונאל
זה קיים גם בענייננו כאשר מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה, בלא קביעות
עובדתיות המכילות מידע שיהא בו כדי להשפיע על הציבור ולעצב דעותיו בכל הקשור
להטרדה המינית. לפיכך, לא נמצא בפרסום
המבוקש בעתירה הציבורית, כדי להצדיק את הפגיעה בפרטיותו של הנתבע. חיזוק למסקנה זו נמצא בהחלטת המשטרה על
סגירת תיק החקירה בעילה של חוסר אשמה. בהתאם, לא היה הנתבע בחזקת חשוד או נאשם
בעבירה של הטרדה מינית כלפי התובעת; זאת ועוד זאת. אף אין בפנינו קביעה שיפוטית של
מהימנות ומשקל הראיות בתביעתה של התובעת, מאחר ואלה לא הוכרעו לגופן בפסיקת בית
הדין האזורי, נוכח הסדר הפשרה המוסכם. במצב דברים זה, יש ליתן משקל יתר להגנה על
הנתבע מפני הנזקים שהפרסום עלול להסב לו. תימוכין למסקנה זו נמצא אף בהודעת הנתבע לפיה
פרש מכל עיסוקיו במעסיקה.
כללו של דבר בפרק זה - לא הוכח קיומו של עניין ציבורי ולא הוכח טעם מיוחד
המצדיק פגיעה באינטרסים של הנתבע
להשארת צו איסור הפרסום הקבוע על
כנו.
הנזק
32. בפרשת דוד אזולאי, פסק בית המשפט
העליון כי "השיקולים העומדים ביסוד ההגנה על עניינו של נאשם מפני חשיפה
ופרסום קשורים קשר בל-יינתק בחזקת החפות" ו"כל עוד לא הורשע הנאשם בדינו
תתאפשר לו הגנה זו באותם מקרים שבהם מצא בית-המשפט הצדקה לכך" [עניין דוד אזולאי,
לעיל]. על אחת
כמה וכמה נכונים דברים אלה, בעניינו של הנתבע שהחקירה בעניינו נסגרה מחוסר אשמה.
דברים אלה הולמים את המקרה הנדון לפנינו.
כפי שהובהר,
בענייננו לא נמצאו ראיות לכאורה להוכחת הטרדה מינית לאחר שתיק החקירה במשטרה
נסגר בעילה של חוסר אשמה [עניין תורג'מן], ולא "מחוסר ראיות". ודוק. "יש
הצדקה לרשום בתיק שהוא נסגר "מחוסר ראיות" (ולא "מחוסר אשמה")
רק אם הראיות הקיימות משאירות ספק סביר בחפותו של החשוד" [בגצ
4539/92 יעקב קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50]. מנגד,
סגירת תיק בעילה של "חוסר אשמה" ולא בעילה של "חוסר ראיות"
נועדה "...למנוע מראית עין כאילו יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו
ענין" [ראו
לעיל, עניין תורג'מן]. במצב דברים בו השתכנע פרקליט
מחוז או תובע משטרתי, לאחר עיונו בתיק החקירה, שכלל לא בוצעה עבירה באותו עניין או
כי אין שמץ ראיות לביצוע העבירה ע"י החשוד בתיק "... יש לנמק את סגירת
התיק ב'העדר אשמה', ולא בשל 'חוסר
ראיות' ". משכך, נוכח משקלן הקל של הראיות שנאספו אל תיק המשטרה, נוטה הכף אל-עבר
אי-פרסום [תורג'מן, פסקה 21].
הנה כי כן, לא
עלה בידי העותרות להוכיח כי משקלו של הנזק שייגרם לנתבע ועוצמתו, פחותים במשקלם
מאינטרס פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. מנגד, מכריע את הכף, משקלו של אינטרס
ההגנה על הפרטיות והשם הטוב של הנתבע ומניעת הנזק העלול להיגרם לו כתוצאה מפרסום
ההליכים בתובענה.
סוף דבר
33.לאור
כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורו של הנתבע להתקבל ודין ערעורן של
עמותת אומ"ץ וגב' סיני, להדחות, כאמור בסוף דבר לפסק דין זה.
הנשיא סטיב אדלר
הנני מצטרף לפסק דינה המעמיק והמקיף של חברתי השופטת נילי ארד ומבקש להוסיף
הדברים הבאים:
בית דין זה מדגיש בפסיקתו את החשיבות
שבמניעת הטרדה מינית, וזאת, במטרה להבטיח שוויון במקום העבודה, באופן שהעובדים
והעובדות בו יוכלו לבצע את עבודתם ללא חשש מפני הטרדה ופגיעה מינית.
על מנת לעודד עובדות להתלונן על מקרים של
הטרדה מינית קבע המחוקק ופסק בית דין זה, כי הכלל יהיה דיון בדלתיים סגורות. היוצאים מהכלל של איסור פרסום, כאמור, הם המקרים בהם בדיווחים על
הדיון ובפרסום יש עניין חינוכי לציבור בכללותו. מידע ציבורי על הרשעתו של מטריד
מינית במקום העבודה יסייע לחנך את הציבור ולהרתיע עובדים ומעסיקים מפני הטרדה
מינית של עובדים או עובדות במקום העבודה.
לעומת זאת, אין תועלת חינוכית רבה בעצם
העובדה שהיה דיון שבמהלכו הגיעו הצדדים להסכם פשרה על סמך קביעת המשטרה לפיה אין
אשמה על הנילון – הוא הנתבע, בענייננו. במיוחד כן, כאשר בהליך הפשרה הצהירה
פלונית, כי היא מקבלת את תוצאת החקירה המשטרתית. והרי אין כל תועלת חינוכית
וציבורית בפרסום שכנגד פלוני נוהל הליך אזרחי בגין הטרדה מינית, במסגרתו הגיעה המשטרה
למסקנה, כי אין אשמה פלילית והעובדת הסכימה למסקנה זו.
יוצא מן הכלל נוסף הוא הפרסום הנוגע לאנשי ציבור. עצם חקירה בעניין איש
ציבור היא בעלת עניין ציבורי. אולם, במקרה דנן הבקשה לפרסם את המידע על החקירה ועל
ההליך המשפטי הוגשה, כאמור, לאחר שהמשטרה הגיעה למסקנה שאין על הנילון – הנתבע
אשמה פלילית ולאחר שהעובדת התפשרה על סמך אותה מסקנה. יתרה מזו, היום פלוני אינו
בעל תפקיד ציבורי.
לאור הדברים בפסק דינה של חברתי השופטת ארד
ודברי לעיל הצטרפתי למסקנתה ולתוצאה, לפיה אין להורות על ביטול צו איסור הפרסום.
השופט עמירם רבינוביץ
1. אני
מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי,
השופטת ארד, בפסק דינה המקיף, בו נתחה בהרחבה את סוגית פומביות הדיון
והאידך גיסא שלה-"סגירת דלתות הדיון", מבלי שהחסירה תג מתגי
סוגיה זו.
2. לדידי, מקרה זה
אינו נמנה על "המקרים הקשים", והתוצאה אליה הגיעה חברתי, מתבקשת, ואינה
יכולה להיות אחרת.
3. בעתירתם זו מבקשים
העותרים לנבור בתיק שהסתיים בהסכמה בפשרה שקבלה תוקף של פסק דין (להלן-פסק הפשרה)
ולדלות מתהום נשייתו מידע על חשדות לפלילים ביחס לנתבע, שהופרחו לאוויר בטרם מתן
פסק הפשרה ולפרסמו,למרות שאלה נתפוגגו ונעלמו מן העולם עם מתן פסק הפשרה על כל
תנאיו, הצהרותיו והסכמותיו, כפי שציטטה חברתי, השופטת ארד, בפסק דינה, ולמרות שלא
נמצא מקום להעמיד את הנתבע לדין.
4. חשיפת מידע זה שלא הוכח, לא יכולה להיות
לה שום תכלית ראויה. האינטרס
הציבורי במקרה זה הוא דווקא לא לחשוף את הדברים, שמשפטית לא נידונו ובמילא לא
הוכחו, החשיפה מנוגדת לתנאי פסק הפשרה, והיא קרוב לודאי תפגע בשמו, כבודו ופרטיותו
של הנתבע שהם ערכים הראויים להגנה, ומנקודת מבט של האינטרס הציבורי ראוי להגן על
ערכים אלה.
5. אני
מסכים עם חברי, הנשיא אדלר,שיש מקרים שפרסומם ראוי ומשרת את המטרה החינוכית, אך לא
זה המקרה.
נציג ציבור מר ישראל בן יהודה
אני מצטרף לדעתה המנומקת והמלומדת של השופטת נילי ארד.
נציג ציבור מר אליהו בן גרא
אני מצטרף לדעתה
המנומקת של השופטת ארד.
סוף דבר
33. מתקבל ערעורו של הנתבע ונדחה
ערעורן של עמותת אומ"ץ וגב' סיני. תוצאת הדברים היא שנותר על כנו במלואו
צו איסור פרסום קבוע על התובענה וההליכים בה, כפי שניתן בפסק דינו של בית הדין
האזורי מיום 26.7.04, וכפי שנקבע בהחלטתו הראשונה של בית הדין. נוכח התוצאה מתייתר
הדיון בבקשות שהגישו העותרות, אליהן התייחסנו באמור לעיל.
בתוך 30 יום
מהיום ישלמו עמותת אומ"ץ וגב' סיני ביחד ולחוד לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך
7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. לא יבוצע התשלום במועדו, ישא הפרשי הצמדה וריבית
כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן בהעדר הצדדים, היום י"ז חשוון, תשס"ח
(29.10.2007) ויישלח אליהם.
|
הנשיא סטיב אדלר,
השופט עמירם רבינוביץ,
השופטת נילי ארד נציג עובדים מר אליהו בן גרא, נציג מעבידים מר ישראל בן
יהודה |