|
עבל000204/97 |
|
|
|
|
ישראל אבירם ו-151 אחרים המערערים
המוסד לביטוח לאומי
המשיב
בפני: סגנית
הנשיא אלישבע ברק, השופט יגאל פליטמן, השופט רמי כהן,
נציג ציבור
מנחם לוין, נציג ציבור דניאל וקס
|
בשם המערערים - עו"ד יצחק אבירם; עו"ד שי מרכוס בשם המשיב - עו"ד רולן ספז |
סגנית הנשיא אלישבע ברק
השאלה
העומדת לפנינו מה גובה שכר הטרחה שיש לפסוק לתובע המייצג בתובענה שבמהותה היא
יצוגית, כאשר הנתבעת הסכימה לקבלת התביעה באשר מקובל היה עליה שחלה טעות בגביית
דמי ביטוח. הסכמתה היתה בטרם החל הדיון בתובענה לגופו.
העובדות הרלבנטיות
1. מושא הערעור שבפנינו הינו תביעת המערערים כי המשיב, המוסד לביטוח לאומי, ישיב להם את דמי הביטוח הלאומי שנגבו מהם ביתר עת למדו במוסדות להשכלה גבוהה ועבדו במקביל. המערערים עבדו בתקופות הרלבנטיות לתובענה והפרישו ממשכורתם, באמצעות מעבידיהם, דמי ביטוח לאומי כחוק, ובמקביל שילמו את דמי הביטוח הלאומי שהוספו לשכר הלימוד בכל מוסד להשכלה גבוהה ושנגבו על ידי המוסדות.
2. עם הגשת התביעה ביקשו באי כוח המערערים כי תביעתם תוכר כתביעה יצוגית כך שכל אלפי הסטודנטים הזכאים להחזר דומה, יקבלו את ההחזר מהמשיב.
3. בית
הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו, מפי השופטת הראשית ורדה וירט ליבנה ונציגי הציבור
האדונים הרשקוביץ ומונוביץ, (בתיק בל 1127/95) דחה את הבקשה. לאחר שניתנה רשות
ערעור נידון הערעור בפנינו.
4. הצדדים ניהלו משא ומתן לפשרה במסגרתו הם הגיעו להסדר שתחולתו על כל הסטודנטים הזכאים לכך. הוסכם כי כל סטודנט זכאי שיפנה למוסד לביטוח לאומי יקבל את ההחזר מהמוסד לביטוח הלאומי. המוסד לביטוח לאומי הודיע כדלהלן:
"המל"ל סבר
שהתביעה מוצדקת וצודקת אך הצורה לא היתה נכונה ויעילה ולמעשה אנו מנסים לתת תשובה
מספקת למערער בכך שאנו נפרסם בעיתונות את עצם האפשרות לקבל החזר מביטוח לאומי ואנו
נעשה את המאמצים האלה. אנו כבר איתרנו
חלק גדול של הסטונטים שבפוטנציאל הם יכולים לקבל החזר. המחשב הצליח
לאתר".
5. לאור הסכמה זו פירסם המוסד לביטוח לאומי מודעות בעיתונות בדבר החזר דמי הביטוח לזכאים. לפי נתונים שנמסרו מהמוסד לביטוח לאומי, מספר הסטודנטים הזכאים להחזר דמי הביטוח הלאומי עמד על 142,966. במקביל למודעות בעיתונות שיגר המוסד לביטוח לאומי הודעות לציבור המבוטחים שעשוי ליהנות מהחזר דמי הביטוח הנידונים. עולה מהנתונים כי רק 64 איש פנו לקבלת ההחזר.
6. המוסד
לביטוח לאומי בהגינותו הודיע כי מקובל עליו שבאי כוח המערערים אשר ייצגו את
המערערים בתובענה, זכאים לשכר טרחה. עם זאת נותרה המחלוקת בין הצדדים על גובה שכר
הטרחה. בית הדין הציע כי המחלוקת תועבר לקביעה והכרעה לועדה לקביעת שכר טרחה שליד
לשכת עורכי הדין, ואולם בא כוח
המשיב דחה הצעה זו.
השיקולים העומדים
בפנינו בקביעת שכר הטרחה
ראשית יש
להדגיש כי בית הדין האזורי אמנם לא אישר להגיש תביעה יצוגית ברם בהסכם הפשרה בין
הצדדים קיבל למעשה המוסד לבטוח לאומי את התביעה בשלמותה לגבי הציבור הנפגע והזכאי
כולו. במסגרת הפשרה טופלה למעשה התביעה כתביעה יצוגית. על כן השיקולים שיש לשקול
בקביעת שכר הטרחה הם השיקולים הנוגעים בעקרון לתביעה יצוגית, והם בקליפת האגוז
שיקולים לעודד תביעות כאלו, ומן הצד השני יש לשקול את הכרת המוסד לביטוח לאומי עם
הגשת התביעה שאכן התביעה צודקת, והמוסד התחייב להחזיר את הכסף לכל מי שיפנה. על כן
יש מקום לפסוק שכר טרחה גבוה מזה הנפסק בתביעות של תובעים אינדיבידואליים ומן הצד
השני אין לפסוק שכר טרחה בגובה שכר הטרחה הנפסק בדרך כלל בתביעות יצוגיות הנדונות
עד תום.
מעבר לכך
יש לקחת בחשבון את העובדה שהמערערים הם תובעים מייצגים ועל כך הם מבקשים פיצוי
מיוחד. יש לציין כי השיקולים לקביעת שכר הטרחה לעורך דין המייצג בתובענה היצוגית
הם אותם שיקולים שיש לשקול לשם קביעת פיצוי מיוחד לתובע מייצג (ראה ע"א 8430/99 אנליסט אי.אם.אס.
ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נגד ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ ואחרים
(להלן - פסק דין אנליסט). אולם בענייננו אין בא כוח המערערים זכאי לשניים יחדיו -
הן לשכר טרחה והן לפיצוי מיוחד שכן פעולותיו כבא כוח המערערים בהליך היו זהות לפעולותיו כתובע מייצג. מדובר
בענייננו באותם שיקולים.
מהם אם כן
השיקולים העיקריים שעלינו לשקול בבואנו לפסוק שכר טרחתם של עורכי הדין?
א. המטרה לעודד
תביעות יצוגיות במקרים המתאימים
המגמה
הרצויה היא לעודד בעלי תביעות אישיות בסכום נמוך לתבוע בשם כל הציבור הנפגע באשר
הפגיעה היא במהותה אותה פגיעה בציבור רחב. עמד על כך הנשיא אהרן ברק בעניין אנליסט
בציינו:
"אכן, הסדר של
תובענה יצוגית בא להגן על אינטרס
היחיד, שעה שהוא מביא לכדאיות בהגשת תביעה שהנזק האינדיבידואלי בה הוא קטן. בה
בעת, הוא מקדם את אינטרס הציבור באכיפת ההוראה החוקית שבגדריו מצויה התובענה
היצוגית. בכך מושגים יעילות, חסכון בהליכים, אחידות בפסיקה ומניעה של ריבוי תביעות
(ראו: רע"א 4556/94 טצת נ'
זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 783-785, להלן : פרשת טצת). עם זאת, מכשיר דיוני זה טומן בחובו סכנות. התובענה היצוגית היא
כלי רב עוצמה שעלול לפגוע ביחיד שלא ידע עליו. הוא עלול לדחוק נתבעים לפשרה ללא הצדקה עניינית. ישנו
סיכון של הגשת תובענה ממניעים פסולים. כל אלה עלולים להביא לבזבוז משאבים
ולפגיעה במשק בכללותו (ראו: פרשת
טצת הנ"ל, בעמ' 785;
וכן: ע"א 2967/95 מגן וקשת
בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 322-323). דיני
התובענה היצוגית באים להגשים את האיזון הראוי בין הסיכויים והסיכונים שבה; בין שיקולי הפרט ואינטרס הכלל. איזון ראוי זה מצדיק
מידה רבה של פיקוח על ההליך באמצעות בית המשפט" (פסק דין אנליסט פיסקה 10 לפסק דינו של הנשיא אהרן ברק; רע"א 4556/94 טצת
ואחרים נגד זילברשץ ואחרים,
פ"ד מט(5) 774, 784).
עמדה על כך
גם השופטת שטרסברג-כהן בציינה:
"התובענה
היצוגית מביאה בכנפיה גישה חדשה וחדשנית למהותה של ההתדיינות. היא מהווה אתגר
לשיטה האדברסרית. במרכזה עומד סכסוך כלכלי, נטול צביון אישי, כאשר במקומו של
העיקרון המבטיח לכל בעל דין את יומו בבית המשפט, בא עקרון הייצוג שנועד להבטיח כי
עניינם של חברי הקבוצה שלא נטלו חלק
פעיל בהליך בית המשפט, ייוצג באופן הולם. ניהול ההליך המשפטי יוצא מידיהם של
הצדדים ונשלט על ידי אנשי המשפט :
עורכי דין ושופטים. במסגרת התובענה היצוגית מתחלף ההליך האדברסרי המתנהל תוך עימות
חזיתי בין גרסאות שונות של צדדים מסוימים ובו נעשה צדק אישי, בהליך שחל צדק
קואופרטיבי קבוצתי. אנשי המשפט העומדים במרכזו של הליך זה נוטים לסיימו בפשרה שתהא הוגנת כלפי כלל בעלי
העניין המעורבים. להכרעה בתובענה היצוגית יש השלכות במישור הגלובלי וברמת המאקרו, משום שהקבוצה
התובעת היא גדולה ולהכרעה בתביעתה יש לא אחת תוצאות חלוקתיות המשפיעות על השוק
בכללותו (ראה אורית חביב סגל "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", כרך
א', (תשנ"ט), 554-602).
לתובענה היצוגית יש
השלכות כלכליות וחברתיות משמעותיות. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים,
שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם
הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. בכך מגינה היא על אינטרס היחיד שנפגע ואיננו
מגיש תביעה בשל הטרחה וההוצאות הכרוכות בכך(ראו: דברי ההסבר להצעת חוק ניירות ערך
(תיקון מס' 8), התשמ"ז - 1987, ה"ח 282, 301; ס' גולדשטיין, "תביעת ייצוג
קבוצתית - מה ועל שום מה?" משפטים ט (תשל"ט) 416(להלן: ס' גולדשטיין,
תביעת ייצוג קבוצתית)). תכליתה של התובענה היצוגית היא למנוע עשיית עושר ולא במשפט
על ידי אותם גופים המתעשרים שלא כדין על חשבון היחידים, המצטרפים לציבור גדול. כמו כן, היא מהווה אמצעי
לאכיפת החוק במישור האזרחי, מקום בו
הסנקציה הפלילית-ענשית וסנקציות הרשויות המפקחות, אינן מספיקות (ראו: דברי ההסבר
להצעת חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב - 1992, ה"ח
179; א'
חביב סגל לעיל, בע' 554, 557-562). התובענה היצוגית שואפת להשגת שוויון במאזן
הכוחות בין המתדיינים. היא משרתת אינטרס ציבורי שהוא יעילות וחיסכון במשאבים, הן
של הצדדים והן של בית המשפט, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט בתביעות אישיות
דומות (ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 427). יש מי שנרתע
מפני התובענה היצוגית תוך הדגשת חסרונותיה. בין השאר, טוענים נגדה, כי קיימת סכנה
שהיא תוגש ממניעים פסולים - כגון: סחיטה, קנוניה, מניעת תחרות, השתלטות עוינת -
ואף אם אין בה ממש, היא עלולה לדחוק נתבעים להתפשר שלא מטעמים ענייניים ובלבד
להימנע מהתדיינות מתישה ויקרה.
תובענות ייצוגיות המוגשות ממניעים פסולים עלולות להזיק לא רק לנתבעים אלא למשק
בכללותו (לתכליתה של התובענה היצוגית, על יתרונותיה וחסרונותיה, ראו גם:
רע"א 4556/94 טצת ואח' נ'
זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774, 783-785; ע"א 2967/95 מגן וקשת
בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ"ד נא(2) 312, 322-323; רע"א 4474/97 טצת נ' זילבשץ,
פ"ד נד(2) 577, 586-587; רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5)
276, 288-289). נראה לי, כי באיזון בין יתרונותיה וחסרונותיה של התובענה היצוגית
יוצאת התובענה היצוגית וידה על העליונה. על כן יש לקדם כלי זה, אם כי בזהירות,
כאמצעי חשוב להשגת יעדים משפטיים, כלכליים וחברתיים." (רע"א 3126/00 מדינת
ישראל נגד א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ ואחרים – טרם
פורסם, פסקאות 7-8 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן וראו לעניין זה גם ע"ע
300031/98 התעשייה האוירית לישראל בע"מ ואחרים - יהודה מורג ואחרים –
טרם פורסם).
על שכר הטרחה אם כן לשקף את ההכרה בחשיבותה של התובענה
היצוגית הן לשם הגנה על אינטרס הפרט והן במסגרת אינטרס הכלל. לאור זאת פסיקת
ההוצאות בהליך התובענה היצוגית תהא גבוהה יותר מהליכים אינדיבידואליים. חשיבותה הכללית של התובענה
בענייננו היא רבה. מדובר בתובענה
הנוגעת לציבור אנשים גדול ואינה
בגדר הליך סרק. אולם יש להתייחס לכך בזהירות. פסיקת שכר טרחה גבוה מדי עשויה ליצור
תמריץ לתביעות סרק ולגרום לנטל מוגזם על כתפי הקבוצה או על כתפי הנתבע.
ב. על שכר
הטרחה להוות תמריץ לעורכי דין לתבוע בשם ציבור רחב
בתכלית מתן שכר הטרחה יש רציונאל כלכלי לפיו שכר
הטרחה משמש תמריץ לעורך הדין לפעול כ"תובע כללי פרטי" Private Attorney General , ובכך לפעול לאכיפת
החוק.
ג. על שכר
הטרחה להוות פיצוי ראוי לעורך הדין
תכלית
כבדת משקל במתן שכר הטרחה בתובענה היצוגית
היא לפצות את עורך הדין על ההוצאות שנגרמו לו בניהול ההליך עבור הקבוצה כולה
ובשמה. אשר על כן אותם טעמים עקרוניים העומדים ביסוד הצורך בעידוד תובעים יצוגיים
בתובענות יצוגיות עומדים בצורך עידוד עורכי הדין המייצגים קבוצת תובעים בתובענות
ייצוגיות (ראה פסק דין אנליסט). היינו, בקביעת שכר הטרחה יש להתחשב בזמן
המושקע, בטרחה, בשיעור ההוצאות שנשאו בהן עורכי הדין המייצגים את התובעים בתובענה
היצוגית ובאיכות התרומה של פעולתם לטובת קבוצת התובעים. כל אלה מצדיקים פסיקת שכר טרחה בסכום שישקף את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך
הדין, ולא יגרם חסרון כיס למי שנשא בעיקר ההוצאה הכרוכה בהגשת ההליך, והצלחתו. אין
ספק כי תרומתם של באי כוח המערערים
להצלחת ההליך בקבלת התובענה במסגרת של פשרה היא רבה.
ד. סבירות גובה
שכר הטרחה
שיעור שכר הטרחה צריך להיות סביר. שכר הטרחה צריך לשקף
הוצאות סבירות לניהול ההליך, ולא ליצור תמריץ להליכי סרק או לנטל מוגזם על כתפי חברי הקבוצה, אם הם נושאים בשכר
הטרחה מסכום הזכייה, על כתפי הנתבע (ראה פסק דין אנליסט, פיסקה 20).
ה. איזון בין
הטרחה לתועלת לכל חברי הקבוצה
על גובה שכר הטרחה לשקף יחס ראוי בין הטרחה המושקעת על ידי באי כוח התובע לתועלת
המופקת על ידי התביעה לשאר חברי הקבוצה. לשם כך יש לבחון גם את מידת הצלחתו של
ההליך. קבלת הסעד המבוקש בהליך של תביעה יצוגית כרוכה בהליך דו שלבי. בשלב הראשון
מייצגים נציגים את חברי הקבוצה בשאלת אחריותו של הנתבע ואילו בשלב השני נדרש כל חבר בקבוצה להוכיח את נזקו האישי
בהליך נפרד. נזכור כי הליכים אלו לא התקיימו בענייננו.
ו. הוראות חוק
החברות
חוק החברות החדש מתייחס לתביעות יצוגיות. ניתן ללמוד ממנו על תביעות
יצוגיות בדרך כלל. סעיף 216(א) לחוק החברות ה'תשכ"ט-1999 קובע :
"פסק בית המשפט
על פיצוי כספי בתובענה היצוגית, רשאי הוא להורות כי בנוסף לפיצוי ישולמו הוצאות,
בסכום שקבע, לכל אחד מחברי הקבוצה בעבור הטרחה הכרוכה בהוכחת הזכות לסעד".
סעיף זה עוסק בשאלת פסיקת ההוצאות לטובת חברי הקבוצה שלא שימשו נציגים בשלב
השני של ההליך - דהיינו, לגבי הוכחת
זכותם האישית לסעד במקרה שבו צלחה התביעה בשלב הראשון. (ראה סטיבן גולדשטיין ויעל עפרון "מנגנוני
התובענה היצוגית והתביעה הנגזרת בחוק החברות החדש", משפטים לב(2) ה'תשס"ב,
461, 474).
ז. שיקולים של
איזון בין ההסכמה המיידית של המוסד לביטוח לאומי להכיר בחבות לבין שכר הטרחה הראוי
בתביעה מעין זו
בענייננו קיבל המוסד לביטוח לאומי את התביעה בהסכמה. בכך צלחה התביעה בשלבה
הראשון בשאלת עצם האחריות. בשלב זה אין מחלוקת כי לבאי כוח המערערים נגרמו טורח
ויגיעה עד להשלמת הליכי הפשרה והתקיימו גם הליכים דיוניים שונים בין הצדדים. אך
הטרחה היתה קטנה יותר מאשר בדרך כלל בשלב זה באשר המוסד לביטוח לאומי הסכים לקבלת
התביעה לגבי הקבוצה כולה. באשר לשלב השני בו כל חבר בקבוצת התובעים פונה ומוכיח את
נזקו האישי באופן נפרד - רק 64
סטודנטים פנו לקבלת ההחזר. רק מספר קטן מכל התובעים הפוטנציאלים הזכאים הוכיח את
נזקו האישי, וגם לכך יש לתת משקל בסוגיה שלפנינו. מחד אם כן עומד השיקול כי
כמדיניות יש לעודד תביעות יצוגיות ומאידך היתה הסכמה של הנתבע בשלב הראשון והשלב
השני לא היה משמעותי.
שכר הטרחה הראוי
לאור כל השיקולים
אין מחלוקת בין הצדדים כי באי כוח המערערים זכאים לשכר טרחה. המוסד לביטוח
לאומי טען בהגינותו כי הוא מוכן לשאת
בהוצאות שכר הטרחה. באי כוח המערערים טענו כי הוצאות שכר הטרחה יהיו בהתאם
לגובה ההחזר הצפוי בעקבות תביעתם ולא יושתו על המשיב אלא יופרשו בפועל מהסך שישולם
לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה. מכוח העובדה שרק מספר קטן מכל הזכאים פנו לקבלת החזר
דמי הביטוח לאומי ולאור כל השיקולים שפורטו לעיל, נראה שראוי להשית את הוצאות שכר
הטרחה על המוסד לביטוח לאומי.
באי כוח המערערים טענו כי הם זכאים ל-10% מסכום התביעה שהם -.5,264,000 ₪
או למצער לאור הצגת הפשרה, מחצית, היינו,
5% שהם -.2,632,000 ₪. עת אנו מאזנים בין השיקולים השונים - היותו של מכשיר
התובענה היצוגית הליך חיוני שהשימוש בו נעשה שכיח יותר, השאיפה לעודד את השימוש בו
בעיקר ביחסי עבודה כאשר אין יצוג של הארגון היציג, לתת תמריץ לעורכי דין המייצגים
קבוצות גדולות של תובעים פוטנציאליים בתובענות יצוגיות, היחס בין שכר הטרחה שיש
ליתן לבאי כוח המערערים לעומת התועלת בתביעה תוך מתן משקל לעובדה שמספר קטן מאוד
מתוך סך התובעים הפוטנציאלים פנו והוכיחו נזקם האישי וקבלו דמי החזר והסכמת המוסד
לביטוח לאומי לקבל את התביעה לגבי כלל הקבוצה, שיקולי סבירות ומדתיות – כל אלו
מביאים למסקנה כי מחד אין לקבל את
טענת המערערים לשכר טרחה כה גבוה ומאידך על שכר הטרחה לשקף את החשיבות שבפעולתם.
לאור כל האמור אנו משיתים על המוסד לביטוח לאומי שכר טרחה בגובה -.30,000 ₪
שישולמו תום 30 יום. נראה לי ששיעור זה של שכר הטרחה אכן משקף את תרומת עורכי הדין לתוצאות התובענה.
כל צד ישא בהוצאותיו
בהליך זה.
השופט יגאל פליטמן
1. לדעת חברתי סגנית
הנשיא אלישבע ברק, כאמור בפתח דבריה: "השאלה העומדת לפנינו מה גובה שכר הטרחה שיש לפסוק לתובע המיוצג
בתובענה, שבמהותה היא ייצוגית". ומשיקולים שונים היאים לתובענה ייצוגית
מסקנתה הינה, "כי לאור כל האמור, אנו משיתים על המוסד לביטוח לאומי שכר
טרחה בגובה 30,000 ש"ח".
לדידנו, בפסיקת חברתי סגנית הנשיא, יש משום רתימת עגלת שכר הטרחה לפני סוס
התובענה הייצוגית, באשר הנחת היסוד שלה בשאלתה, כאילו התובענה שהוגשה היא ייצוגית
במהותה - אין לה בענייננו על מה לסמוך, לא בהיבט הפרטני של נסיבות המקרה, ולא
בהיבט העקרוני.
2. אשר להיבט
הפרטני:
תובענתם הייצוגית של המערערים לתשלום
סך של 100,000,000 ש"ח (מאה מליון ש"ח) נדחתה על הסף על ידי בית הדין האזורי,
שהחליט כי אין להכיר בתביעתם כתובענה ייצוגית.
על
אותה החלטה ניתנה אמנם רשות ערעור, אולם אותה החלטה מעולם לא שונתה. ולא רק שאותה
החלטה לא שונתה, כי אם להיפך, באי כח הצדדים הגיעו לגביה לכלל הסכמה בשלב הערעור,
שהמערערים יחזרו בם מטענת התובענה הייצוגית וכל שישאר לדיון יתמצה בשאלת שכר הטרחה.
להוכחת
האמור, אין טוב מלצטט מן הפרוטוקול את דברי באי כוח הצדדים עצמם:
"עו"ד ספז (ב"כ המשיב): מלכתחילה
אמרנו שאנו מוכנים לאתר אותם אם אתם עוזבים את העניין של התביעה הייצוגית".
עו"ד אבירם (ב"כ המערערים): נכון,
אבל שכר הטרחה היה הדבר היחידי שנשאר פתוח ... לא טענו שיש לקרוא לתביעה תביעה
ייצוגית מכך נסוגונו בהסכמה".
משכך הם הדברים, הרי, שבהיבט הפרטני
של נסיבות המקרה שלפנינו, בעינה עומדת בלתי מעורערת פסיקת בית הדין האזורי, כי אין מדובר בתובענה ייצוגית. לאור
זאת נותרת ללא מענה השאלה - מדוע יושת על המוסד במקרה של תובענה שנפסק לגביה שאינה
ייצוגית, שכר טרחה כאילו בתובענה ייצוגית המדובר ?
פסיקה שכזאת של שכר טרחה הינה בבחינת
תרתי דסתרי. משל למה הדבר דומה: לאדם
שהפסיד בדינו בערכאה קמא, והוא מערער על אותה ההחלטה; ובשלב הערעור מוסכם על הצדדים
כי הוא יחזור בו מן הערעור פרט לשאלת שכר הטרחה. במקרה שכזה כלום ניתן לפסוק לו
שכר טירחה על יסוד ההנחה ההפוכה שהוא זכה בתביעתו בבית הדין קמא ? כלום ראוי שערכאת
הערעור תקבל טענה שכזאת ?
3. אשר
להיבט העקרוני:
כאמור, שאלת הגשת תובענה ייצוגית כנגד
המוסד - אינה מתעוררת במקרה שלפנינו, כך שלדידנו לא היה מקום לדון בה. אולם כיוון
שחברתי סגנית הנשיא משתיתה דעתה דווקא על ההנחה ההפוכה, כי תביעת המערערים
ראויה היתה להתברר כתובענה ייצוגית, לא נוכל לפטור עצמנו, ולו בעל כורחנו,
מלהתייחס לאותה שאלה.
א. בפרשת א.ש.ת
(רע"א 3126/00 הנזכרת בחוות דעתה של חברתי), סבורים היו רוב שופטי מותב בית
המשפט העליון, כי לא ניתן לגזור מהוראת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי (שמקבילתה
בבתי הדין לעבודה הינה תקנה 21 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -
1991), הסדר מקיף בנוגע להגשת תובענות ייצוגיות. וכך פסקו שופטי הרוב: "נקודת
המוצא שלי היא כי ההסדר של תביעות קבוצתיות - ייצוגיות הוא עניינו של המחוקק
הראשי. אין זה מתפקידו של בית משפט זה ליצור, במסגרת תקנה של דיון בעלת היקף
מצומצם, הסדר מקיף ומפורט שיש לו השלכות מהותיות מרחיקות לכת למדי".
לא למותר, להביא אף את דברי השופטת
בייניש באותה פרשה, באשר לתובענה ייצוגית כנגד רשות מרשויות המדינה, לאמור: "בבואנו
לשקול את השימוש בתובענה הייצוגית כנגד רשויות המדינה, עלינו להביא בחשבון שיקולים
נוספים המייחדים את המדינה, תוך
שנשמר הכלל לפיו דינה כדינו של כל בעל דין אחר. בין שיקולים אלה ראוי לציין, כי
ככלל נוהגת המדינה להחיל את פסיקתו של בית המשפט בשאלות עקרוניות שהן בגדר מקרה
מבחן (TEST CASE) בעניינו של היחיד, גם על הקבוצה שהוא משתייך אליה ועל עניינים
אחרים מאותו סוג אם אכן זהים הם".
נציין כי בדיון נוסף בפרשת א.ש.ת
(דנ"א 5161/03, פסק הדין ניתן ביום 01.09.05), אומצה דעת הרוב לעיל ונקבע, כי
"העילות לתובענות ייצוגיות, ככל שאלה אינן מוסדרות כיום בחיקוקים הרבים
שכבר הנהיגו את מוסד התובענה הייצוגית, והתחומים שטרם הוסדרו ואין להם מענה בהליך
מסוג אחר - אלה וגם אלה ימתינו להסדר אשר יש לקוות כי יונהג על דרך החקיקה ובזמן
סביר".
ב. זכינו, ובשנה זו נחקק חוק תובענות ייצוגיות,
התשס"ו - 2006 (להלן -
חוק תובענות ייצוגיות). בסעיף 1 לחוק נקבע, כי "מטרתו של חוק
זה לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה
על זכויות...". בסעיף 3 (א) לחוק נקבע, כי "לא תוגש תובענה
ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי
ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית;...". חוק זה אינו רלוונטי להליך שבפנינו,
משאין אנו עוסקים כאמור בתובענה ייצוגית. עם זאת נטעים, כי לדעתנו אף לפיו לא
יכולה לצמוח ישועה למערערים, משתביעות לגימלה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח
משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), אינן נזכרות
בתוספת השנייה לחוק.
ג. אם לא די באמור, נציין ולו
דרך אגב, שעל פי פסיקתו החוזרת ונשנית של בית דין זה, אכן אין מקום להגשת תובענה ייצוגית כנגד המוסד לביטוח לאומי
(ראו למשל החלטתו של הנשיא אדלר בדב"ע 97/ 359-9); זאת, משאין זו הדרך הדיונית
המתאימה לבירור זכאות על פי חוק הביטוח הלאומי. דומה שלא ניתן להתעלם מטעם זה בבואנו לקבוע הלכה לא נדרשת
בעניין התובענה הייצוגית, ולא ניתן לצאת ידי חובת ההתייחסות לאותו טעם בהתייחסות
כללית מורחבת לתובענה ייצוגית סתמית.
ד. באשר לכך נעיר קודם
כל, כי מימוש זכאות על פי חוק הביטוח הלאומי או תביעה להשבת דמי ביטוח, מחייבים
ראשית דבר הגשת תביעה למוסד ובירורה על ידו. ורק לאחר מכן, ככל שנדחתה אותה
התביעה, רשאי הטוען שקופחה זכותו לגימלה או מבוטח שנתבע לשלם דמי ביטוח, לפנות מכח
סעיפים 391(א)(1) ו - 391(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי לבית הדין האזורי, שלו
הסמכות הייחודית לדון ולפסוק בתובענות אלה.
בנסיבות המקרה שלפנינו, לא רק שלא
הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי, טרם הגשת התובענה לבית הדין, ולא רק שהמוסד לא דחה
את אותה תביעה שלא הוגשה; אלא שברור, שאילו היו המערערים פונים למוסד וטוענים בפניו,
כי מגיע להם על פי חוק החזר דמי ביטוח - המוסד היה משלם להם את הסכום המגיע על פי
דין. יתרה מזאת, המוסד היה נכון תמיד ומלכתחילה וללא כל קשר לתביעת המערערים לשלם
לכלל הזכאים את המגיע להם על פי חוק.
ה. משכך הם הדברים, מלאכותי
לומר, כפי שאומרת חברתי סגנית הנשיא, כי "צלחה התביעה בבית הדין בשלבה
הראשון בשאלת עצם האחריות". שאלת "עצם האחריות" לא היתה כלל
שאלה שבמחלוקת מלכתחילה, והמוסד נהג, עוד לפני תובענת המערערים לבית הדין וללא כל
קשר אליה, לא רק לשלם החזר דמי ביטוח לסטודנטים עובדים, אלא אף לידע אותם מדי שנה לגבי זכותם בעניין
זה בחוברת שהוציא עבורם ובה הופנתה שימת ליבם "שהם יכולים לקבל בחזרה דמי
ביטוח ובלבד שיגישו תביעה על כך", (דברי בא כח המוסד בדיון בפנינו,
המגובים גם בחוזר מ-1994 לאוניברסיטאות וגם באגרת לתלמיד שהוצאה בקשר לכך). במקרה
שלפנינו עשה המוסד אפילו יותר מזאת. כדי להוכיח נכונותו לשלם לכל הזכאים את המגיע
להם, הוא פרסם, לבקשת המערערים,
הודעה על כך בשני עיתונים ודאג גם לתליית מודעות בנוגע לכך באוניברסיטאות. כל זאת
נעשה על ידו מבלי שהמערערים, מעבר להגשת התובענה, נקפו ולו אצבע למימוש הזכאות של
הזכאים הפוטנציאלים.
משכך ראויה להבחן תביעת המערערים לבית
הדין, אין לפנינו לאמיתו של דבר תובענה ייצוגית אמיתית להחזר דמי ביטוח, אלא תביעה
אסטרונומית לתשלום שכר טרחה.
ו. כאן המקום להעיר, כי
הזכאות על פי חוק הביטוח הלאומי הינה אישית. לשם מימושה כאמור יש צורך בהגשת תביעה
למוסד, בצירוף כל המסמכים המאששים אותה, על מנת לאפשר בירורה על ידי המוסד. הזכאות
האישית לתשלום מחייבת בחינת הנסיבות האישיות של כל תובע ותובע. בתביעות מעין אלה
עומדות למוסד טענות כמו שיהוי והתיישנות, שהרי הוראת סדר הדין בדבר ניהול הליך
בדרך של תובענה ייצוגית - לא באה לפגוע בטענות ההגנה של הנתבע. משכך הם הדברים
ומשלא מתעוררת כאמור שאלת "עצם האחריות", ולא ניתן להכריע באחת בדרך של
תובענה ייצוגית בשאלת שעור הזכאות של כל זכאי וזכאי, בהעדר פרטים אישיים לגביו
משלא הוגשה על ידו תביעה - לשם מה להתיר במקרה שלפנינו הגשת תובענה ייצוגית ולמי
היא תועיל ?
ז. מעבר לסרבול הדיון
ועיכוב בירור זכאות היחיד כתוצאה מהגשת תובענה ייצוגית, יש ליתן הדעת לכך, שפסיקה
בתובענה ייצוגית מהווה מעשה בית דין לכל הנמנים על הקבוצה, למעט אותם המודיעים
לבית המשפט על רצונם שלא להיכלל בה (ראה פרשות טצת ומגן וקשת הנזכרות בחוות דעת חברתי).
משמעות האמור הינה, שאילו היתה מתבררת
בבית הדין האזורי, בדרך של תובענה ייצוגית, תביעתם למשל, של הזכאים להבטחת הכנסה
או לקיצבת זקנה או שאירים; ואותה תביעה למימוש הזכות החוקית שהתבררה על דרך של
תובענה ייצוגית - היתה נדחית; והרי אין לשלול מראש אפשרות זו, שכן אופן ההכרעה
בתביעה אינו ידוע מראש ואינו רלבנטי לדרך בירור התובענה; משמעות הדבר היתה - שפסיקת
בית הדין האזורי היתה בגדר מעשה בית דין לגבי ציבור גדול שלא הגיש תביעתו. במילים
אחרות, ככל שלא יוגש ערעור על אותו פסק דין של בית דין האזורי, אזי על סמך פסיקתו ולא על סמך תקדים מחייב של
בית הדין הארצי תשלל זכאות מעשרות אלפי
ואולי מאות אלפי זכאים.
כך למשל, אפשר שהיתה נפגעת זכאות
ציבור הזכאים לדמי אבטלה בתקופת האכשרה המקצועית, שלא היו יכולים להנות מפסיקת
חברתי סגנית הנשיא בדב"ע נו/52-02
אורית אופק - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם ניתן ביום 05.03.97).
וכך למשל, אפשר שהיתה נפגעת אפילו,
זכאות ציבור התובעים כולו שלא היו יכולים להנות מפסיקת חברתי בשעתו, בנוגע להגדלת
תקופת השיהוי משנתיים לשבע שנים (דב"ע נה/115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח
לאומי, פד"ע כט 121), והייתה אובדת לציבור זה זכאות רטרואקטיבית של שנים לגימלה.
ח. בית דין זה עמד לא אחת על
העיקרון, כי תביעה על פי חוק הביטוח הלאומי אינה ניתנת לוויתור. לכן, זכאי, המגיש
תביעה למוסד ונקבעת זכאותו - אינו יכול
לוותר עליה למפרע, בדיעבד או כלפי צד ג'; אלא, על המוסד לבדוק זכאותו לגופה
ולשלם לו בדיוק את המגיע לו על פי חוק. לא יותר ולא פחות. לעומת זאת, בירור זכאות
בדרך של תובענה ייצוגית, יכול ותוצאתו תהא - שלילת זכאות מחבר הקבוצה מחמת מעשה
בית דין, כתוצאה מאופן ניהול התובענה על ידי חבריו לקבוצה; כל זאת מבלי שנבחנה כלל
זכאותו האישית לגימלה. דרך זו של בירור תביעה וקביעת זכאות על פי חוק הביטוח
הלאומי, סותרת מכל וכל את עקרונות הביטוח הסוציאלי ותכלית החוק הבא להגשימם.
ט. לא למותר להוסיף בעניין זה,
כי אם בתובענה ייצוגית ניתן להגיע לפשרה חוסכת התדיינות; הרי שבעקרון, בתביעות על
פי חוק הביטוח הלאומי אין מקום לפשרה, באשר המוסד חייב לשלם לכל זכאי וזכאי
בדיוק את אשר הוא זכאי לו על פי דין.
י. סיכומו של דבר -
משהמערערים הגישו תובענה לבית הדין, שלא היה מקום להגישה מלכתחילה אליו, ועוד בדרך
של תובענה ייצוגית, שלא היה מקום לבחור בה כדרך לבירור זכאותם, נשאלת השאלה - מדוע
בכלל מגיע להם שכר טרחת עורך דין על כך.
אין להשיב לשאלה זו מבלי להעיר, כי
המוסד לביטוח לאומי מממן את הלשכה לסיוע משפטי, לשם מתן ייצוג משפטי חינם לכל
התובע את המוסד לביטוח לאומי וזאת ללא כל קשר למצבו הכלכלי. במילים אחרות, המוסד
מממן לתובעים את עורך דינם על מנת שיתבעו אותו בבית הדין.
במשך השנים התגבשה קבוצה של עורכי דין
המופיעים רבות מטעם הסיוע המשפטי, ואשר הינם בקיאים בתביעות על פי חוק הביטוח
הלאומי ומייצגים נאמנה את שולחיהם.
במשך השנים גם התגבשו בפסיקה כללים
לקביעת שכר טרחת עורך דין, במקרה של תובע שבחר שלא לפנות ללישכה לסיוע משפטי וזכה
בדינו. שכר הטרחה במקרה שכזה מבוסס על
כפל תעריף הלישכה לסיוע משפטי.
והנה במקרה שלפנינו, בו אילו היתה
למערערים תביעה שהמוסד היה מסרב להכיר בה, הם היו מיוצגים חינם אין כסף על ידי עורכי
הדין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, פוסקת להם חברתי שכר טרחת עורך דין בסך של 30,000 ש"ח, שעה, שאילו היו
זוכים בדינם באותה התביעה היה נפסק להם עשירית מאותו סכום.
יא. מעבר לכך שעל פי דין, אין לחייב
במקרה שלפנינו את המוסד בתשלום שכר טרחה למערערים, אלא ראוי גם לשים אל לב מהיכן
מגיע הכסף אותו משלם המוסד לזוכה בדינו כנגדו. נאמר זאת אחרת, השאלה היא - הראוי לממן
שכר טרחת עורכי הדין בתביעה שלפנינו מן הקופה הציבורית עליה מופקד המוסד לביטוח
לאומי. שהרי, "חוק הביטוח הלאומי, החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו, תכליתו - חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי
קריטריונים סוציאלים לאותם נזקקים בחברתנו, כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת
היתום והאלמנה וכו'. אותה חלוקה לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור
המבוטחים. הגביה והחלוקה קשורים קשר בל ינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי
תכליתו הסוציאלית של החוק ובאין גביה אין חלוקה אין חוק ואין תכלית חוק".
(עב"ל 55/96 יעקב עגם - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם ניתן
ביום 13.02.02).
התשובה הראויה לאותה שאלה הינה - שאין
מקום להגדלת סכומי הגבייה מכלל ציבור המבוטחים על מנת לממן שכר טרחת עורכי דין
בשיעור המקובל בפסיקה בתובענה ייצוגית.
יב. לדברי באי כח המערערים בדיון
בפנינו, כישלון תובענה ייצוגית מצדיק חיוב התובעים בשכר טרחת עורכי דין, שיכול
להגיע לסכום של מאות אלפי שקלים.
מפאת מצבם הכלכלי של שולחיהם ויתר נימוקינו
- לא נעשה כן במקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו לא רק שלא נחייבם בתשלום הוצאות משפט
ושכר טרחת עורך דין למוסד, ולבטח לא בשיעור שראוי להפסק לדעתם במקרה של כישלון
תובענה ייצוגית, אלא במקרה שלפנינו נגדיל ונעשה אפילו מעבר לכך; כלומר, מכיוון שהמוסד
עצמו הסכים ברוחב לב לשלם למערערים שכר טרחת עורך דין, על כן, ורק בשל אותה הסכמה,
נפסוק כי הוא ישלם שכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ תוך
30 יום.
המחלוקת שנפלה בין חברתי כב' סגנית
הנשיא א' ברק לבין חברי השופט י' פליטמן, היא מחלוקת עקרונית. לטעמי אין צורך
להכריע בה לגופה במסגרתו של הליך זה, שעניינו היחיד הוא פסיקת שכר טרחת באי-כוח
המערערים. עם זאת ברצוני להעיר מספר הערות, על מנת שלא יהא בחוות דעתי זו כדי
לתמוך או ליצור הלכה מבין הדעות שהובעו על-ידי חברי:
1. חברתי
סגנית הנשיא א' ברק רואה בתובענה שהוגשה תובענה שבמהותה היא תובענה ייצוגית. חברי
השופט י' פליטמן מסתייג מקביעה זו ונאחז בכך שהבקשה לאישור כתובענה ייצוגית נדחתה
בבית-הדין קמא וחרף העובדה שניתנה רשות ערעור לא ניתן פסק-דין חלוט. יש לציין, כי
למרות שכאמור, בית-הדין קמא דחה את הבקשה, הרי שהמוסד לביטוח לאומי מצא לנכון
להגיע להסדר, מחוץ לכותלי בית-הדין, המיידע את הסטודנטים הזכאים לכך בדבר האפשרות
לקבלת החזר כספי בנושא נשוא התובענה. למעשה, מרגע זה ואילך, באי-כוח המערערים לא
נטלו חלק ביידוע הזכאים על זכאותם והמוסד לביטוח לאומי הוא אשר נשא בנטל, וזאת
על-חשבונו.
בהיותה של
שיטת המשפט הישראלית השיטה האדברסרית ומחמת העובדה שלמרות שהמוסד לביטוח לאומי
נוקט באמצעים ליידע את ציבור הסטודנטים על זכותם (ראו פסקה 3.ה. לחוות-דעתו של
חברי השופט י' פליטמן), לא היה המוסד לביטוח לאומי מגיע להסדר כאמור אלמלא הוגשה
התובענה הנדונה, לגישתי באי-כוח המערערים זכאים לשכר-טרחה ראוי בגין ההליך שניהלו.
אכן שאלה
היא והיא שאלה שבעובדה האם הסטודנטים היו מיודעים בדבר זכאותם זו, בכוח או בפועל,
כפי שעולה מבין השיטין מפסק-דינו של חברי השופט י' פליטמן לבין אם ברכה בלבד נבעה
מההסדר הנדון כעולה מבין השיטין של פסק-דינה של חברתי סגנית הנשיא השופטת א' ברק.
לצורך קביעת
שכר טרחת באי-כוח המערערים, דה פקטו ראוי להניח ולו בדוחק, כי השלכותיה של התובענה
היו כשל תובענה ייצוגית. בהקשר זה יש להדגיש, כי לבית-המשפט ולבית-הדין לעבודה
שיקול-דעת נרחב ככל שהמדובר בפסיקת הוצאות.
2. עתה
מששנינו האמור לעיל, יש להדגיש ולהבהיר:
שאלת אפשרות
הגשתה של תובענה ייצוגית כנגד המוסד לביטוח לאומי שנוי במחלוקת. לשאלה זו שיקולים
לכאן ולכאן. אומנם, חזקה על המוסד לביטוח לאומי, כי כשיינתן פסק-דין כנגדו כרשות
ציבורית המחוייבת בכללי המינהל התקין, יחיל את פסק-הדין על כל ציבור המבוטחים.
עם זאת
להליך של תובענה ייצוגית כנגד המוסד לביטוח לאומי טעמים שבעובדה ובמשפט. יש לציין,
כי לאור סכומי התביעה הנמוכים, קם מוסד התובענה הייצוגית המפצה את התובע ואת
בא-כוחו על הטרחתם כ"שליח הציבור". זאת ועוד, מאחר שההליך לאישור תובענה
כייצוגית נקבע על-ידי מתקין התקנות, אין לטעמי לשלול מניה וביה אפשרות של הגשת
תובענה ייצוגית כאמור.
3. משניתן
להניח, דרך כלל, כי תובענה ייצוגית עשויה להוות תנא ד' מסייע למבוטח פלוני אלמוני
להשגת זכות ולו זכות שהיה זכאי לה בכוח, ומבלי לקבוע עמדה, כאמור, במחלוקת
המהותית, הרי שלענייננו יש לשקלל שני מישורי ייחוס -
א. האם הועילה
התובענה והאם היה בה מקום - למרות קביעתו של בית-הדין קמא ומשראינו כי המוסד
לביטוח לאומי מצא לנכון להגיע להסדר בדבר פרסום הזכאות, לגישתי די בכך כדי להצדיק
את קיומו של ההליך. לעניין זה ברצוני לציין, כי אומנם לפי הנתונים, אך ורק 64
סטודנטים פנו לקבלת ההחזר. אולם, פוטנציאלית יכלו 142,966 סטודנטים לקבל את ההחזר
והמוסד לביטוח לאומי הודיע להם ברבים על זכאותם זו. מכאן שבתובענה היתה תועלת. לא
זו אף זו, יתכן והזכאים ידעו על זכותם בעתיד. אי לכך לא הייתי דבק בגישה הדווקנית
של בחינת מספר הזכאים שפנו לקבלת ההחזר;
ב. פסיקת
שכר טרחתם של באי-כוח המערערים - במישור זה מוקנה לבית-הדין לעבודה שיקול דעת רחב.
איני סבור כי יש לשלול מבאי-כוח המערערים שכר טרחה ראוי והנני נותן דעתי להשלכות
החיוביות של תובענות ייצוגיות לצד ההשלכות השליליות המתאפיינות בעורכי-דין מסוימים
המשתמשים בהליך של תובענה ייצוגית כקרש קפיצה לעשיית רווח קל.
בענייננו -
אין בכוונתי להגדיר במדוייק מה היתה התובענה שלפנינו ומה ברכתה או קלקלתה. יחד עם
זאת, כפי שציינתי לעיל, לצורך קביעת שכר טרחתם של באי-כוח המערערים, הנני מניח כי
ברכה מסוימת היתה בה.
אשר על כן,
ובהתחשב במדיניותם של בתי-הדין לעבודה בפסיקת הוצאות, נראה לי יותר הסכום אליו
הגיע חברי השופט י' פליטמן.
הריני
מצטרף לחוות דעתה של סגנית הנשיא, אלישבע ברק – אוסוסקין.
במחלוקת
הקיימת בין השופטים, דעתי כדעת השופטים יגאל פליטמן ורמי כהן מבחינת התוצאה של
פסיקת שכר טרחה לבאי כוח המערערים בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מס ערך מוסף,
שישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למשיב.
פסיקת שכר
טרחת עורך דין, הנהוגה בבית דין זה, ובעיקר בתביעות שהמוסד לביטוח לאומי צד להן,
שונה מהנוהג בתביעות אזרחיות רגילות. לכן, הפסיקה אמורה להיות שונה גם בתביעות
שהחלו כתובענות ייצוגיות.
אף בהנחה
שבית דין זה היה פוסק כפי שנהוג בתביעה אזרחית רגילה, דעתי דומה לתוצאת חברי
הנ"ל, ולאור זאת, טעמי הנוספים לאלו של חברי, הם כדלקמן:
המחלוקת
1.1 בהחלטה שניתנה על ידי בית הדין
האזורי בתל אביב, בתיקים מס'
נה/2125-12 ו-נה/1127-01,
ביום 26.1.97, נדחתה הבקשה ללא צו להוצאות.
1.2. בבקשת רשות ערעור שהוגשה ע"י
המבקשים ב- 13.2.1997 נתבקש בית הדין הארצי, בין היתר, ליתן למבקשים רשות לערער על
ההחלטה, לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, ולאשר תביעתם כתובענה ייצוגית. אולם,
אין התייחסות בבקשה לפסיקת הוצאות.
1.3. גם בתשובה לבקשה לרשות לערעור אין
התייחסות המשיב לעניין ההוצאות ולא הוגשה בקשה נפרדת לעניין אי פסיקת ההוצאות נגד
המבקשים. יתכן, וזאת, לאור הפסיקה המקובלת כי אין מערערים על אי פסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים.
"כלל הוא כי התערבות ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות על ידי
ערכאה דלמטה הינה במשורה ובמקרים נדירים בלבד, ורק מקום שנפלה טעות משפטית או
נתגלה פגם או פסול בשיקול דעת שהופעל. (כב' השופטת א' פרוקצ'יה בביהמ"ש
המחוזי בירושלים בע"א 4430/98 כל-בו הומינר בע"מ נ' עירית ירושלים –
1.2.99 תק – מח 99 (1), 2446).
וכן, כפי שאמרה כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א (חי') 17/84 הקדם חברה לתעשיה
ומסחר בע"מ ואח' נ' שפנדרוף, פ"מ תשמ"ד (2) 429:
"....בית המשפט של ערעור לא יתערב בדרך כלל בשיקוליו של בית משפט קמא, אלא
כשנפסק סכום הנמוך מהתעריף המינימלי מבלי שבית משפט קמא נתן הסבר לפסיקתו זו ומבלי
שסבירות ההפחתה עולה בדרך כלשהי מתוך פסק הדין, או כששיקוליו של בית המשפט – כפי
שנרשמו על ידו – אינם עומדים במבחן הביקורת העניינית והמשפטית".
(צוטט בע"א 570/82 ריכרד נ' מרמלשטיין, פד"י לט (1) 242, 248 - 247; ראה
גם ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי, פד"י לח (1) 167, 169).
1.4.בהודעת ב"כ המשיב שנתקבלה בבית דין זה ב- 13.2.2001 הודיע
ב"כ המשיב,
בין היתר:
"1 (א) המשיב טוען כי לפי כללי הסיוע המשפטית ההוצאות המגיעות לב"כ המערערים לא עולות על סך 3,000 ₪ ...."
"3. לאור האמור לעיל ובהתחשב במורכבות התיק, המוסד יהיה מוכן לשלם הוצאות בסכום שלא יעלה על 10,000 ₪".
1.5.במחלוקת
בין חברי למותב לגבי השאלה אם יש לפסוק את שכר טרחה
לתובע, כמייצג בתובענה ייצוגית, דעתי כדעת חברי השופטים יגאל פליטמן ורמי כהן, כי אף שתחילת התובענה היא בקשה להכרה כתביעה ייצוגית, סופה הוא הסדר ללא הכרה כתביעה ייצוגית. לכן, אין לסווג את שכר הטרחה כמרכיב של פיצוי או שיפוי בתביעה יצוגית.
1.6.הצדדים
הותירו לבית הדין לקבוע את שכר הטרחה שיפסק לבאי כח
המערערים.
2. פסיקת
הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת בעל הדין שזכה
2.1.
ההלכה היא כפי שמבטא זאת, בין היתר,
כב' השופט א' מצא בע"א
1894/90, 1886, שמואל
פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין (פ"ד מ"ו (4) 822, 829-
830):
"פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכה השיפוטית שלפניה נדון הענין (תקנה
511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984), אך הכלל הוא שבאין נסיבות
מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל
דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, אמינון, מהדורה שישית,
בעריכת ש' לוין, 1990 בעמ' 507-508)".
2.2 במקרה זה מדובר בהסדר פשרה.
בהסכמי פשרה מקובל כי כל צד נושא בהוצאותיו אלא אם פתרון שאלה
זו היא בדרך של פסיקת הרשות השופטת.
בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי) תשל"ז – 1977
(אשר בוטלו בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000),
נקבע בסעיף 7:
"(א) לשכרו של עורך הדין של הצד לסכסוך שהתפשרו בו אחר
הגשת התביעה ולפני בירורו, הכל לפי הענין, לא יפחת מ- 50% מן השכר המינימלי.
(ב) הוחל בבירור התביעה או הערעור, אולם לא הגיע שלב הסיכומים, לא יהיה השכר פחות
מ- 70% מן השכר המינימלי בתוספת השכר המלא בעד כל ישיבה נוספת".
סעיף זה בוטל משום שהתעריף הפך להיות מומלץ במקום מחייב, אך ראוי להשתמש ברוח
הכללים שהיו, לקביעת מדיניות לתשלום שכר טרחה במקרים שהמחלוקת הסתיימה טרם ברור
התביעה.
3. שכר הטרחה
יפסק לזכות הזוכה למעט חריגים
3.1 ההלכה הכללית היא: "כי שכר טרחת עורך-דין, כמו הוצאות משפט אחרות, נפסקות לטובת בעל-הדין והן שייכות לו ולא לעורך-הדין. ההוצאות נועדות לפצות את בעל-הדין על הסכומים שהוציא או שהתחייב עליהם, ולא להעשיר את עורך-הדין בנוסף על שכר-הטרחה המוסכם עם לקוחו".(ע"א 541/63 נתן רכס ואח' נ' אלזה הרצברג, כב' השופט ח' ברנזון – 19.3.64, פ"ד יח (2) 120, 128).
3.2 עפ"י חוק המחאת חיובים, תשכ"ט – 1969 זכותו של הזוכה להמחות סכום זה לבא כוחו בהתאם להסכם שכר הטרחה שבינו לבין בא כוחו, אלא אם יקבע שהחוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.
4. התנאים לקביעת שכר הטרחה
4.1 בע"א 136/92 בייניש-עדיאל עו"ד נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5), 114, 125, נקבע בין היתר, כי:
4.1
"קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי
נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך
לקבעו על פי שיקול- דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו
לפניו"(ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח', וערעור
שכנגד,
פ"ד מג (1) 160, 165- בענין שכר ראוי על שירותים להשבחת מקרקעין).
4.1.2 "שכר
טרחת עורך-דין יכול שייקבע על פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסויים משווי העיסקה נשוא הטרחה; שכר לפי שעות העבודה
שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי; שכר לפי ישיבות בבית משפט או בבוררות; שכר
על בסיס חודשי או שנתי; ועוד.
שיעורו של שכר הטרחה, לפי כל שיטה ושיטה, גם הוא אינו קבוע, אלא תלוי במכלול של
גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות
שיקולים כגון: היקף העיסקה בה מדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת
מורכבותה, סוג העבודה- טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או
מקרי, הכישורים הוותק ומעמדו של עורך הדין, וכן המוניטין שיצא לו כמומחה
בנושא". (ראה גם ע"א 499/89, רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן
ציון ופריבס, עורכי דין, שותפות רשומה פ"ד מו (4) 586, בעמ' 593).
4.1.3 "בתחום האזרחי יש לקחת בחשבון גם את
התוצאות שהושגו".
4.1.4 "עקב הרב-גוניות, המורכבות והדינאמיות של הטיפול המשפטי –מקצועי, לענפיו השונים יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוואנטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי".
4.2 ב"הודעת נוהל בדבר קביעת שכר טרחת עורך דין" שפורסם ע"י נשיא ביהמ"ש העליון, פרופ' אהרן ברק ב- 6.2.1998, נאמר בין היתר:
"בקביעת
סכום שכר טרחת עורך דין רשאי בית המשפט להביא בחשבון הסכם שכר טרחה בכתב שנערך בין
עורך הדין ללקוחו, שהוגש על ידי עורך הדין במהלך סכומיו בעל פה, או צורף לסכומיו
בכתב". (פ"ד נא' (1) תשנ"ז/תשנ"ח, 1997 דף 1).
נוהל זה נועד לאפשר לבעל הדין הזוכה להציג בפני בית המשפט
אסמכתא להוצאות הריאליות שהיו לו בגין תשלום שכר טרחה. אף שאין המדובר בהוראת חוק
ועל אף הסייג שאין בנוהל זה כדי לחייב את בית המשפט לפסוק הוצאות על פי הנקוב
בהסכם שכר הטרחה שהוצג בפניו, יש בו כדי להרחיב את הבסיס העובדתי לשיקול הדעת של
בית המשפט בבואו לדון בפסיקת הוצאות, ולהביא לכך כי בית המשפט יתחשב, במידה זו או
אחרת, בסכום שכר הטרחה ששילם בפועל בעל הדין הזוכה לפרקליטו. (עו"ד יאיר בן
דוד, הפרקליט והלקוח – תש"ס – 1999 עמ' 159).
4.3 בית המשפט מעודד וממליץ על עריכת הסכם שכר הטרחה בכתב, כדי להמעיט את המחלוקות בין עורך הדין לבין לקוחו.
"ראוי
שציבור עורכי הדין יקפיד על עריכת הסכמי טרחה מראש ובכתב על מנת למנוע התדיינויות
מיותרות בנושא זה הן מהצדדים והן מבתי המשפט" (רע"א 4519/05 – אורי רון,
עו"ד נ' יוסף סאסי, כב' השופטת ע' ארבל – 22.11.05).
וכן, דברי השופטת מיכל רובינשטיין: "יש לקבוע כי עורך דין המבצע שירותים
משפטיים עבור לקוחו, ייטיב לעשות אם יערוך הסכם שכ"ט בכתב, אשר מבהיר מחד את
שיעור שכר הטרחה ומאידך מחייב את הלקוח בתשלומו. מאידך במקרים ולא נחתם הסכם שכר
טירחה כי אז לא ישים עצמו בית המשפט כמומחה ויעשה שימוש בידיעותיו השיפוטיות, גם
אם בעברו שימש עורך דין. בית המשפט אכן מוסמך במקרים מסויימים להפעיל את שיקול
דעתו ולקבוע פסיקה בדרך של "אומדנא דדיינא" אולם אומדנא דדיינא
יש לקבוע על פי נתונים שהצדדים הביאו בפני בית המשפט ולא על סמך ידיעתו השיפוטית
של השופט".
ודברי סגן נשיא, השופט יהושע גרוס: "סיכומו של דבר – השופט אינו רשאי
לקבוע אמדן שכר טרחה על פי ידיעתו השיפוטית, כפי שציינה בצדק חברתי השופטת
רובינשטיין. עם זאת עליו לבחון את הסוגיה כשהוא יוצא מתוך נקודת מוצא של התעריף
המינימלי, שעה שאין בפניו ראיות אחרות בתחום זה, ולהגיע למסקנה מתוך בחינת מלאכת
הפרקליט לאורו של תעריף זה". (ע"א 2930/99 2931/99 משה פ'ין, עו"ד
נ' שלמה איסרוביץ ואח' – 13.7.00).
5. ספק אם
קיימים הסכמי שכר טרחה כאשר ההליך המשפטי הוא תביעה ייצוגית או בדומה לה (לפי תקנה
29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – תקסד"א), ככל שהיא
ראויה לדון בה כתביעה יצוגית – ראה דנ"א 5161/03 א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכח
אדם בע"מ ואחרים נ' מדינת ישראל – 1.9.05. ובמקביל, תקנה 21 לתקנות בית הדין
לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991 (להלן – תקסד"ע). זאת, מאחר והתובע היחיד או התובעים,
האמורים לייצג את כלל התובעים הפוטנציאליים, סבורים כי הם עושים שרות עבור הרבים
ומשמשים כ"חוד החנית", ולא ישאו בהוצאות. כמן כן, ספק אם התובעים שוקלים
בכובד ראש אם קיימת עילה טובה ורצינית אשר לה תשתית עובדתית מתאימה לתביעתם.
ההנחה היא כי לו היו התובעים מודעים לכך שהם אמורים להתחייב ולהסתכן מראש בנשיאה
בהוצאות ובתוצאות המשפטיות, לו התביעה תכשל, היו מבקשים ייעוץ משפטי נכבד ומתקשרים
עם בא כוחם בהסכם שכר טרחה מתאים, לרבות נשיאה בשכר הטרחה של בא כוחם בנוסף
להוצאות העלולות להפסק נגדם.
אם התובעים או באי כוחם היו מציגים הסכם שכ"ט, היה בזה
סממן לחובת תום הלב בהגשת התביעה, ולא למעשה התנדבות להרשם כתובע כדי לשמש כלי
לתביעת סרק, פרי רעיון של עורך דין, הטווה לתובע תמונה אופטימית כאילו אין סיכון
שהתובע יפגע כספית. אם התובע יחשוש מחיובו בהוצאות משפטיות, תמנע טרחה והוצאות
מהנתבעים הפוטנציאליים שהם גופים מסחריים או פיננסים גדולים העלולים להנזק באופן
מאד משמעותי כתוצאה מעצם הגשת התביעה.
המדיניות החדשה כפי שאושרה לאחרונה בחקיקה היא, כי אם תאושר ותתקבל התביעה
הייצוגית, אף אם תסתיים בפשרה, בסמכות בית המשפט לקבוע: "....גמול למבקש או
לתובע המייצג, לפי הענין, בהתאם להוראות סעיף 22, ושכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם
להוראות סעיף 23...."
(סעיף 20 (ו) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 ,
ס"ח 2054, 12.3.2006 שנתקבל לאחר הגשת התובענה בענין זה), אך אין התייחסות
לתוצאה במקרים שתדחה התובענה, וזו אמורה להיות כבתובענות אזרחיות רגילות.
6.1 במקרה זה, לא הוצג
בפנינו הסכם שכ"ט. כמות התובעים (152) אשר יזמו או שוכנעו להגיש התביעה, יכלו
או אמורים היו להסכים לממן את ההוצאות המשפטיות, במקרה שתכשל תביעתם ובאי כוח
התובעים לא היו דורשים זאת מהנתבע, ואם היו מצליחים בתביעתם היו זוכים גם בשיפוי
על הוצאותיהם.
בהעדר הצגת הסכם שכ"ט בפני הרשות השופטת, כדי לאמוד את ההוצאות שנגרמו לצד
המתדיין, הרשות השופטת אמורה לפסוק שכ"ט לאור תקנות 511 (ב) ו- 512
לתקסד"א, הקובעות כדלקמן:
511 (ב): "החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את
סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512."
512 (א): ".....בכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן
התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף
המינימלי), התשל"ז – 1977 (להלן – התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט,
מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור".
כאמור לעיל, התעריף המינימלי הוחלף בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000 (י"פ תש"ס 4852 מיום 9.2.2000 עמ' 2558 (להלן – התעריף המינימלי המומלץ), ומתעדכן מידי פעם (לאחרונה, עודכן בהודעה שפורסמה ב- 5.1.2006 – י.פ. 5477 עמ' 1101).
תקנה 109 ב' לתקסד"ע קובעת:
"הסכימו בעלי הדין בערעור למתן פסק דין לפי נוסח מוסכם,
רשאי בית הדין של ערעור, על פי בקשת בעל דין בכתב או בעל פה, ליתן פסק דין כאמור
אף אם הסכימו בעלי הדין לגופו של הענין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט, ובית הדין
של ערעור ישום ויקבע בפסק הדין את ההוצאות האמורות".
בתקסד"א יש התייחסות, כאמור לעיל בתקנה 511, 512, לקביעת שכר טירחת עורך דין
אך תקנות אלו לא נכללות במסגרת תקנה 109 לתקסד"ע.
לעומת זאת, תקנה 2 לתקסד"ע קובעת, בין היתר:
"סדר הדין בכל ענין המובא לפני בית הדין, יהיה לפי תקנות
אלה, אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר – לא ינהגו לפי תקנות
אלה".
במקרה של העדר תקנה מתאימה ("לקונה") ניתן ללמוד אנלוגיה מתקסד"א,
אך בכפוף לנוהג בבית דין זה לגבי תובענות שהמוסד לביטוח לאומי צד להן.
בתעריפון המינימלי המומלץ אין סעיף המתאים לתביעה שהוגשה.
וזאת, גם אם נקבל דעתה של סגנית הנשיא אלישבע ברק שמדובר בתובענה שבמהות היא
ייצוגית, אלא אם נפנה לסעיף 2 העוסק ב"בתביעת נזיקין ותביעות אזרחיות ששכרן
תלוי בתוצאות המשפט"...
לפי התעריף המינימלי המומלץ, השיעור הוא בין 15% ל- 10% מהסכום
שנפסק. השאלה היא מה הכוונה למונח "תוצאות המשפט" ומה הוא "הסכום
שנפסק"?
תוצאת המשפט, משמעה, החלק בפסק הדין הקובע את הנחיה הביצועית
(האופרטיבית).
במקרה זה, תוצאת המשפט או ההנחיה הביצועית באה לידי ביטוי
בהסכמת הצדדים על נוסחה ולא על סכום מסוים לתשלום. לכן, קשה לכמת ולקבוע את
ה"סכום שנפסק". בתיק שלפנינו, מצוי מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום
9.1.2000 אשר חתום ע"י גב' רות אבישר, סגנית מנהל אגף ארגון וסניפים בנושא החזר
גביית יתר לסטודנטים, לפיו נמצאו 64 החזרי כספים שבוצעו בתקופה החל מיולי 2001 ועד כתיבת המכתב, בסכום
כולל של 35,601 ₪. סכום זה רחוק כמטווחי הקשת מהסכום אליו התייחסה התביעה. גם לו
היינו מחשבים את שכר הטרחה בהתאם לסעיף 2 לתעריפון המינימלי המומלץ לפי 15% מסכום
ההחזר, דהיינו סך 5,340 ₪, אמורים
היינו לחשב רק 50% -70% מסכום זה, שהוא בין 2,670 ל- 3,738 ₪. (בהשוואה לסעיף 7
לתעריף המינימלי שבוטל בתעריף המינימלי המומלץ, לפיו שכרו של עורך הדין של צד
לסכסוך שהתפשרו בו אחר הגשת התביעה ולפני בירורו, לא ייפחת מ- 50% מן השכר
המינימלי, ואם הוחל בבירור התביעה או הערעור אולם לא הגיע שלב הסיכומים, לא יהיה
השכר פחות מ- 70% מן השכר המינימלי).
במקרה זה, לאור ההסכמה של המוסד לביטוח לאומי, לשאת בהוצאות
התובעים, עד לסכום מסוים, ולאור האמור לעיל, מן הראוי לאמץ את אמות המידה כפי
שהוצעו ע"י השופט יגאל פליטמן והשופט רמי כהן, ולפסוק את הסך 3,000 ₪ + מע"מ. לאור העובדה
שהמוסד לביטוח לאומי נושא, במקרים מסויימים, בשכ"ט עו"ד של מבוטחיו לפי
אמות המידה של המשיב, וסכום זה מתאים גם לחישוב שערכתי לעיל.
לסיכום, אני תומך בעמדת חברי, לפסוק, כשכר טרחה לבאי כוח
התובעים במקרה זה את הסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין שישולם תוך 30 יום ממועד
מתן פסק הדין.
סוף
דבר
ברוב דעות נפסק כאמור בפסק דינו של השופט
פליטמן, אליו הצטרפו השופט רמי כהן ונציג הציבור דניאל וקס כנגד דעתם החולקת של
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין ונציג הציבור מר מנחם לוין. המשיב ישלם למערערים
שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ, תוך שלושים ימים ממועד
קבלת פסק דין.
לא ישולם הסכום במועדו, ישא הפרשי הצמדה
וריבית.
ניתן
היום ט"ז בחשוון, תשס"ז (7 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.
|
השופט רמי כהן |
|
השופט יגאל פליטמן |
|
סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין |
|
נציג מעבידים מר דניאל וקס |
|
נציג עובדים מר מנחם לוין |