1

בתי המשפט

בשא001011/10	בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
21/01/2010	כב' השופטת אורנית אגסי נציגת ציבור (ע) יעל רייכמן נציג ציבור(מ) אורי בירן	בפני:

	לחמי סיגלית		בעניין:
מבקשת	סימה וייס	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	עירית ירושלים
משיבה	מאירה סלומון	ע"י ב"כ עו"ד

החלטה

1. המבקשת הגישה לבית הדין ביום 11.1.10 ערעור על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות מיום 4.1.10 בדבר הארכת השעייתה למשך 3 חודשים נוספים (להלן:"החלטת ההשעייה")

2. המשיבה, עיריית ירושלים, התבקשה להגיש תשובתה לערעור ובתשובתה טענה טענות סף של דחיית הערעור, הן בשל העדר סמכות של בית הדין לדון בבקשה זו וכן בטענת שיהוי.

המשיבה לא טענה טענות לגופו של ענין חלופיות, בשל הצורך לטענתה לדיון בטענת הסמכות כרף ראשון בטרם תידון הבקשה לגופה.

3. המשיבה טענה לענין הסמכות בתשובתה כי הסמכות להשעות עובד נקובה בסעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח-1978 (להלן:"החוק") ולפיו בית הדין רשאי להורות על הארכות תקופת השעייה לפי בקשת ראש הרשות.

משההחלטה להשעיה התקבלה על ידי בית הדין למשמעת, טוענת המשיבה כי סוגית הערעורים על פסקי דין והחלטות של בית הדין למשמעת מוסדרת בסעיף 24 לחוק והיא נתונה לבית המשפט המחוזי שעל כן אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון או להתערב בערעור על החלטת בית הדין למשמעת.

המשיבה בטיעוניה עושה אבחנה וטוענת כי לבית הדין הסמכות לדון בהשעיית עובד, רק כאשר ההחלטה היא של ראש הרשות המקומית, אולם עת ניתנה על ידי בית הדין למשמעת, הרי שהסמכות קבועה בחוק לבית המשפט המחוזי.

כן טענה המשיבה טענה חלופית, כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב ונגועה בהשתק ומניעות שכן המבקשת הושעתה על ידי ראש העיר כבר לפני כ-6 חודשים ואין היא יכולה היום לחלוק על תקינות החלטת ראש העיר בדבר ההשעיה.

4. המבקשת השיבה לטענות המשיבה וביקשה לדחותן. המבקשת טענה כי החלטות בדבר השעיה שניתנות על ידי בית הדין למשמעת מהוות החלטות ביניים ואינן פסק דין ולפיכך אין מדובר בערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת, כקבוע בסעיף 24 לחוק ובשל כך הסמכות היא לבית הדין לעבודה.

המבקשת הפנתה בטיעוניה לער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית ת"א (להלן:"זינגר") אשר ניתן בטרם התיקון לחוק, עת הייתה הסמכות לפי סעיף 24 נתונה לבית המשפט העליון בשבתו על ערעורים על רשויות מקומיות, שם נקבע על ידי הש' זמיר, כי זכות הערעור לבית המשפט העליון על פי סעיף 24 חלה על פסקי דין סופיים ולא על החלטות ביניים.

המבקשת אף הפנתה את בית הדין בטיעוניה לשני פסקי דין חדשים יותר של בית המשפט העליון בסוגיה זו. ער"מ 2474/05 ציון כהן נ' עיריית רמלה, (להלן:"כהן") בו שוב נקבע על ידי הנשיאה בייניש כי השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק הינה סעד ביניים המשמש להרחקת עובד הרשות ממקום עבודתו והחלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני בית המשפט העליון.

כן אוזכר בג"צ 7668/07 המועצה המקומית כאבול נ' מ.י, (להלן:"כאבול") בו התעורר שאלת הפורום המוסמך והמתאים לדון בעתירה, לאחר התיקון לחוק בסעיף 20, בג"צ בהכרעתו קובע כי נוצרה לקונה בחוק, שכן לא נקבעה מפורשות ערכאת הערעור על החלטת אב בית דין למשמעת בעניין הארכת השעיות עובד.

הנשיאה בייניש פירטה את טענות הצדדים לבג"צ בעניין זה, אך בחרה שלא להיזקק לשאלת הפורום הנאות והחליטה לדחות את העתירה לגופה.

הבסיס הנורמטיבי

5. חוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח-1978 קובע בסעיף 20 באשר להשעיית עובד:

"20.בכפוף להוראות חוק זה יחולו הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן-חוק המשמעת), למעט סעיפים 19 עד 30, על עובדי הרשויות המקומיות, על חברי בית הדין ועל ההליכים בבית הדין, וסמכויות בית הדין יהיו כסמכויות בית הדין למשמעת לפי חוק המשמעת, הכל בשינויים ובתיאומים שיקבע שר הפנים באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ובשינויים אלה:

(1) במקום האמור בסעיף 47(א), (א1), (ב), (ה), ו- (ה1) בחוק המשמעת, לענין סמכות ראש הרשות המקומית ובית הדין להשעות עובד שהחלה נגדו חקירה פלילית או שהוגש נגדו כתב אישום, יחולו הוראות אלה:

(א) החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד רשות מקומית, בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, להשעות את העובד לתקופה שלא תעלה על 45 ימים; בית הדין רשאי להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים".

סעיף 24 לחוק הנ"ל קובע כך:

24. (א) פסק דין של בית הדין ניתן לערעור של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין, לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא בפניו.

(ב) החליט בית הדין על ביצוע מיידי של פיטורים או על העברה מידית למשרה אחרת כאמור בסעיף 23(ב), רשאי שופט בית המשפט המחוזי כאמור בסעיף קטן (א), על פי בקשת העובד, לעכב את הביצוע עד להחלטה בערעור, ואם כבר פוטר העובד או הועבר כאמור לפי ההחלטה – להורות על החזרה למשרתו; נתן השופט החלטה לפי סעיף זה, רשאי הוא גם לצוות על השעיית העובד מתפקידו.

(ג) החליט שופט לבטל החלטה בדבר פיטורי עובד או בדבר העברתו למשרה אחרת, יהיה הביטול, לכל דבר, בר תוקף למפרע מיום ביצוע הפיטורים או ההעברה...".

ההכרעה

6. יאמר על ידינו ,כבר בתחילתה של הכרעה זו כי לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, הוראות החוק והפסיקה, אנו קובעים כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בבקשת המבקשת הכל כפי שיפורט להלן.

7. סוגיית ההשעיה לרבות ענין התשלום בגין תקופת ההשעיה, לטעמנו, מצויה בתחום שיפוטו של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, המקנה לו סמכות לדון בתובענות שבין עובד למעביד "שעילתן ביחס עובד ומעביד" ובכלל זה תובענות נגד החלטות מנהליות בתחום יחסי העבודה ולכן אין בקשה זו חריגה מכל בקשה אחרת התוקפת החלטה מנהלית של בית הדין למשמעת .(ראה נחמיה בן תור, עו"ד "דיני משמעת בשירות הציבורי" הוצאת "בורסי" זא' – התשנ"ב-1992, עמ' 123 וכן ראה מאמרו של גולדברג "ההשעיה בהליכים משמעתיים", שנתון משפט העבודה א' התש"ן-1985, 39,53).

8. בנוסף לפרשנות התכליתית והראויה באשר לסמכויות המוקנות לבית דין זה לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, אין לקבל את טענות המשיבה באשר לפרשנות אותה היא נותנת לסעיף 24 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) וזאת ממספר טעמים.

9. בית המשפט העליון הן בהחלטת הנשיאה בייניש בער"מ כהן והן בהחלטת הש' זמיר בער"מ זינגר, עת הסמכות הייתה נתונה לפי סעיף 24(א) לבית המשפט העליון, קבעו באופן מפורש כי החלטת השעיה של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, אינה מקימה זכות ערעור לבית המשפט העליון.

הנשיאה בייניש בהחלטתה בער"מ כהן קבעה כדלקמן:

"לאחר שבחנתי את החלטת ההשעיה נשוא הערעור, ועל אף שהמשיבה לא העלתה בתגובתה סוגיה זו, הגעתי לידי מסקנה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בערעור. השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק המשמעת הינה סעד ביניים בלבד, המשמש להרחקת עובד הרשות המקומית ממקום עבודתו עד שיתברר עניינו (ראו והשוו ער"מ 3818/03 ציון יפת נ' עיריית נתניה, פ"ד נח(1) 912, 919). לפיכך, החלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני שופט של בית משפט זה, זאת מאחר שזכות הערעור בפני שופט של בית משפט העליון, לפי סעיף 24(א) לחוק המשמעת, חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין (ראו והשוו ער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית ת"א, פ"ד נד(5) 435) בהחלטת ההשעיה לא ניתן לראות פסק דין סופי כאמור, ועל כן היא אינה מקימה זכות ערעור בפני שופט של בית משפט זה".

הוסיפה וקבעה הנשיאה בייניש בסוף החלטתה ,"לסיום אין לי אלא להעיר כי מן הראוי כי הנושא של הסמכות להפעלת ביקורת שיפוטית על השעיית עובדים, על כל הכרוך בכך ימצא ביטויו בהוראת חוק מפורש".

10. כאמור הנשיאה בייניש הפנתה לער"מ זינגר בו ניתח ופירט הש' זמיר את המצב המשפטי באשר להחלטות בית הדין למשמעת בענין השעיה. בהחלטתו קבע כי חוק המשמעת לא הסמיך את בית המשפט העליון לדון בערעור על החלטה זמנית של אב בית הדין למשמעת. באמירת אגב, אף אומר הש' זמיר כי בהתחשב בשאלות המתעוררות בדיון מסוג זה בדבר השעיה זמנית ותשלומי שכר מהותם ואופי הדיון שייכים לתחום העיסוק הרגיל של בית הדין לעבודה וזו הערכאה הנכונה לדון בעניין.

11. בנוסף לפסיקת בית המשפט העליון הקובעת באופן מפורש כי אין זו סמכותם לדון בהחלטות בית הדין למשמעת אלא בפסקי דין סופיים, אנו סבורים כי מקריאת סעיף 20 ו-24 לחוק המשמעת, ולמרות הלקונה בחוק זה ,יש ללמוד כי הסמכות לערעור על החלטת בית הדין להארכת השעיה ,נתונה לבית הדין לעבודה מכוח האמור בסעיף 20 וכן ההסדר השלילי שנקבע בסעיף 24 לחוק המשמעת.

סעיף 20 כאמור מקנה לראש המועצה המקומית להשעות עובד לתקופה שלא תעלה על 45 יום בשל חקירה פלילית. החוק מסדיר מפורשות כי בית הדין למשמעת רשאי להאריך תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית לתקופות נוספות.

קרי מקורה של הסמכות למתן החלטה בדבר השעיה הינה בהחלטת ראש העיר והוא זה אשר פונה על פי חוק לבית הדין למשמעת לשם הארכתה.

אין חולק כי על החלטת ראש הרשות המקומית בדבר השעיית עובד הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, קל וחומר לכך כי אף הארכת התקופה, גם אם נעשתה על ידי בית הדין למשמעת, הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה.

12. עוד נוסיף ונאמר, סעיף 24 מפרט את המקרים בהם יוגש ערעור על פסקי דין והחלטות של בית הדין למשמעת לבית המשפט המחוזי, (ראה סעיף 5 להחלטתנו זו).

משקבע המחוקק את המקרים בהם יפנו צדדים לערעור על פס"ד או החלטה של בית הדין למשמעת לבית המשפט המחוזי, ולא אמר דברו בחקיקה לענין החלטות אחרות, כגון ההחלטה על פי סעיף 20(א), הרי שיש לראות בשתיקתו זו של המחוקק משום הסדר שלילי ויש למלא את הלקונה שנוצרה בפרשנות תכליתית, היינו, הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה, לדון בהחלטת ההשעיה שכן מהותית יש לנו פה ענין ביחסי עובד מעביד.

13. לאור כל נימוקנו דלעיל, אנו קובעים כי לבית הדין לעבודה סמכות לדון בערעור על החלטת בית הדין למשמעת בענין הארכת תקופת השעייתה של המבקשת.

14. באשר לטענת השיהוי, היה עדיף לו לא נטענה, שכן הבקשה העומדת בפנינו הוא ערעור על החלטת בית הדין למשמעת בדבר הארכת ההשעיה מיום 4.1.10 וזו הוגשה במועד.

15. המשיבה הודיעה כי אין בכוונתה להגיש תצהיר שכן מלוא התשתית הראייתית הוגשה לבית הדין.

על ב"כ המשיבה היה להודיע באם יש צורך בקיום הדיון ביום 28.1.10 ובאם בכוונתה לחקור את המצהירה, אך לא עשתה כן.

בית הדין מסיק מהודעת המשיבה כי אין בכוונתה לקיים דיון ולחקור את המבקשת ועל כן הדיון הקבוע ליום 28.1.10 בטל.

לאור האמור, תגיש המשיבה את תשובתה לבקשה, אשר יכללו את כל טיעוניה המשפטיים לגופו של עניין עד ליום 26.1.10.

המבקשת תשיב לטיעוני המשיבה בקצרה ובית הדין יתן הכרעתו בבקשה על בסיס הטיעונים בכתב והמסמכים שצורפו לבקשה, אלא אם כן תתקבל הודעה אחרת מהצדדים.

ניתנה היום בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים בפקס' לב"כ הצדדים.

________________ __________________ ________________

גב' רייכמן , נציגת ציבור אורנית אגסי, שופטת מר בירן , נציג ציבור