בית הדין הארצי לעבודה

עע 000655/06

המערער בעע 740/06 משיב 2 בעע 655/06	יעקב טרנר – ראש עיריית באר שבע
המערער בעע 655/06 משיב בעע 740/06	דוד אטיאס
משיבה 1 בעע 655/06 משיבה פורמלית בעע 740/06	עיריית באר שבע

בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט עמירם רבינוביץ, השופטת לאה גליקסמן

נציג עובדים מר יצחק הרפז, נציג מעבידים מר אבי ברק

בשם יעקב טרנר: עו"ד יובל ראובינוף

בשם דוד אטיאס: עו"ד דן מלכיאלי

בשם עיריית באר שבע: עו"ד שמואל ורזגר

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן

1. בפנינו שני ערעורים על פסק דין (חלקי) של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; עב 3329/05). בפסק הדין נדחתה בקשת יעקב טרנר למחוק על הסף את התביעה נגדו, ונתקבלה בקשת עיריית באר שבע למחוק על הסף את התביעה שהוגשה נגדה.

הרקע לערעור

2. העובדות:

2.1. מר דוד אטיאס (להלן – הגזבר), יליד שנת 1956, עבד בעיריית באר שבע (להלן – העירייה) מ- 1977 עד 1998. תפקידו האחרון היה גזבר העירייה וסמנכ"ל העירייה.

2.2. ביום 30.12.1998 נחתם בין הגזבר לבין העירייה הסכם פרישה. על ההסכם חתמו מצד אחד הגזבר ומצד שני העירייה, כאשר בשם העירייה חתם מר חיים גור, סמנכ"ל משאבי אנוש ומנגנון. כמו כן, מופיעה על ההסכם חתימתו של מר יעקב טרנר (להלן – ראש העיר), מתחת למלים "מאשר ההסכם". בהסכם הפרישה נקבע כי תשולם לגזבר פנסיה בשיעור של 62.67%, מתוך משרה ממוצעת (עד למשרה אחת) של 93.9% בצמוד לשכר בכירים, וכן ישולמו לו זכויות נוספות (חודשי הודעה מוקדמת, חודשי הסתגלות, פיצוי על ימי מחלה, מענק פרישה ועוד).

2.3. העירייה קיימה את הסכם הפרישה משנת 1999 ועד סוף שנת 2003. במכתב מיום 9.6.2003 הודיע לגזבר מר נחמני, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר במשרד האוצר, כי קיימות חריגות לכאורה בהסכם הפרישה. על פי מכתבו של מר נחמני מיום 19.1.2004 החל מגמלת חודש ינואר 2004 שיעור הגמלה של הגזבר הועמד על 50%, המשכורת הקובעת לגמלה הועמדה על 75% משכר מנכ"ל עיריית באר שבע, ובנוסף על הגזבר להשיב במשך 96 חודשים 18% מסכום הגמלה שתשולם לו.

3. התביעה: לנוכח העובדה כי ערעור זה עניינו מחיקה על הסף של התביעה, נקודת המוצא לדיון בערעור היא כתב התביעה, כאשר עלינו להניח כי העובדות והטענות בכתב התביעה נכונות. בכתב התביעה טען הגזבר כי לאחר שראש העיר נבחר לתפקידו, בשנת 1998, הופעלו עליו לחצים על ידי ראש העיר ומקורביו לפרוש מתפקידו, ובדלית ברירה הוא הביע את הסכמתו להיכנס למשא ומתן לקראת פרישתו לגמלאות. המשא ומתן לקראת החתימה על הסכם הפרישה התנהל בין הגזבר לבין ראש העיר. לאחר שהוסכמו תנאי הפרישה, הבהיר הגזבר לראש העיר כי ההסכם טעון אישור הממונה על השכר במשרד האוצר ואישור הגורם האחראי לנושא במשרד הפנים, וכי הוא לא יחתום על הסכם הפרישה ולא יפרוש לגמלאות ללא שיינתנו האישורים הנדרשים. בפגישה שהתקיימה בין הגזבר לבין ראש העיר, בה נכח גם חיים גור, הצהיר ראש העיר בפני הגזבר כי ההסכם אושר על ידי הגורמים המוסמכים במשרד האוצר ובמשרד הפנים. בעקבות הבהרה זו, חתם הגזבר על הסכם הפרישה. אולם, בשנת
2003, בעקבות דרישתו של מר נחמני, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר במשרד האוצר, הופחתו במידה משמעותית תנאי הפרישה על פי הסכם הפרישה. בתביעתו טען הגזבר כי העירייה וראש העיר נהגו עמו בחוסר תום לב, תוך הפרת חובות תום הלב ההגינות והנאמנות החלים עליהם; הציגו בפניו מצגי שווא כאילו הסכם הפרישה אושר על ידי הגורמים המוסמכים; הפרו חובות חקוקות כלפיו. עוד נטען, כי בהתאם לכללי "הרמת מסך" ועל פי "המשפט המקובל הישראלי", ולנוכח הפרת חובות המוטלות על ראש העיר מכוח המשפט המינהלי, מוטלת על ראש העיר אחריות אישית לפצות את הגזבר על נזקיו. (הגזבר העלה גם תביעה חלופית בעניין סכום הגמלה המשולמת לו, אולם תביעה חלופית זו אינה רלוונטית לערעורים בפנינו).

4. פסק דינו של בית הדין האזורי: הן העירייה והן ראש העיר הגישו בקשה למחוק את התביעה נגדם על הסף. בית הדין האזורי קיבל את בקשת העירייה ודחה את בקשת ראש העיר. לעניין בקשת העירייה קבע בית הדין כי העירייה הינה גוף מתוקצב, וכפופה, בין היתר, להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985. העירייה פעלה על פי הוראות מר נחמני, ולעובד אין טרוניה בעניין זה. לא ייתכן, כי מצד אחד הקופה הציבורית תידרש לשנות תנאי פרישה של עובד שניתנו שלא כדין, ומצד שני תבטל את השינוי ותחזיר לו את שנשלל ממנו, כפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו. בית הדין האזורי הוסיף כי בהתחשב בתפקידו של הגזבר יש בטענת הגזבר משום היתממות, וחייב את הגזבר לשלם לעירייה הוצאות בסך של 20,000 ₪. בית הדין האזורי דחה את בקשת ראש העיר, בקובעו כי ההלכה הנוהגת כיום בבתי הדין לעבודה היא כי לא זהות הצדדים קובעת את הסמכות לדון בתובענה כי אם העניין והמהות. לפיכך, כאשר קיימת טענה כי פעולותיו של ראש העיר בתקופת עבודתו של עובד גרמו לעובד נזק כלכלי, השאלה המכרעת היא האם הערכאה אליה פנו דנה ביחסי עבודה. התשובה לכך חיובית, ולכן בית הדין מוסמך לדון בתביעה המייחסת לראש העיר פעולות שנעשו בחריגה מסמכות, בחוסר תום לב וכו'. בית הדין האזורי חייב את ראש העיר לשלם לגזבר הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪.

טענות הצדדים בערעור

5. לטענת ראש העיר, תביעתו של הגזבר היא במהותה תביעה נזיקית, ותביעה נזיקית הוצאה במפורש מסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה על פי הסיפא לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין לעבודה). כמו כן, לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הגזבר לבין ראש העיר. עוד טען כי ראש העיר פעל בשם העירייה וכאורגן שלה, ואין בפעולותיו כדי ליצור יחסי עבודה בינו לבין הגזבר.

6. לטענת העירייה, המשמעות של השארת תביעת הגזבר כנגד העירייה על כנה היא ביטול החלטת הממונה על השכר. תכלית חוק יסודות התקציב מחייבת לדחות את תביעת הגזבר, כיון שכל החלטה המחייבת את העירייה לשלם לגזבר פיצוי בגין ההסכם משמעה ביטול החלטת הממונה על השכר, אשר אינו צד להליך.

7. לעניין ערעורו של ראש העיר טען הגזבר כי התביעה נגד ראש העיר נמצאת בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה מכוח סעיפים 24(א)(1א) ו-24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה. עילת התביעה המתייחסת לראש העיר עניינה בהליך הטרום חוזי לחתימת הסכם הפרישה. בכל מקרה, לא זהות הצדדים כי אם מהות העילה קובעת את הערכאה בה יתקיים הדיון. כמו כן, יש לראות בראש העיר "חליף" של העירייה.

8. לעניין ערעורו כנגד העירייה טען הגזבר כי לא היה מקום למחוק על הסף את התביעה כנגד העירייה מנימוקים אלה: מדיניות בית הדין לפיה סעד של מחיקה על הסף הוא סעד קיצוני הניתן במשורה; העירייה ממילא צד להליך בשל התביעה החלופית, וכמו כן יהיה צורך לשמוע את עדויות עובדי העירייה; לגזבר קיימת עילת תביעה על פי הלכת זגורי, לנוכח העובדה שהסכם הפרישה עמו נחתם לפני התיקון לחוק יסודות התקציב, וכן לנוכח מצג השווא שהוצג לו על ידי ראש העיר והעירייה. בכל מקרה, יש לבטל את סכום ההוצאות המופרז בו חויב על ידי בית הדין קמא.

הכרעה

9. לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין ערעור ראש העיר להידחות ודין ערעור הגזבר להתקבל, כמפורט להלן.

ערעור ראש העיר:

10. הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין.

11. כך למשל, נקבע בעניין סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתוקפן של החלטות הממונה על השכר כי

אין לקבוע את הערכאה שתדון בסכסוך, על פי זהותו של הפרט התובע או הגוף מגיש העתירה. ..לטעמנו, יש לקבוע את הערכאה שתדון בעתירה על פי נושא העתירה. מאחר שהנושא המרכזי של כל העתירות דנן הוא תנאי העבודה של עובדי העירייה, מקומו של הדיון צריך להיות בבית הדין לעבודה.

(ההדגשה הוספה).

דב"ע (ארצי) נז/16 – 4 מרכז השלטון המקומי - ההסתדרות הכללית, פד"ע לב 1.

12. גישה דומה נקט בית הדין הארצי לעבודה בסק (ארצי) 5/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' התאחדות התעשיינים בישראל ומדינת ישראל, בו התעוררה שאלת חוקיות פרק יד' לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003
ו- 2004), תשס"ג – 2003, שעניינו שינויים בזכויות העמיתים בקרנות הפנסיה. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי יש לקבוע את הסמכות על פי העניין המהותי שנדון בבקשה, ולא על פי פירוש מילולי של הוראות החוק. בהקשר זה קבעה כב' סגנית הנשיא כב' השופטת ברק כמפורט להלן:

...המהות היא הקובעת. כאשר הטענה היא שזרוע כלשהי של השלטון פוגעת במעשיה ביחסי העבודה, בתנאי העובדים או בזכויותיהם של גמלאים, הרי שהשאלה המכרעת היא האם הערכאה אליה פנו היא ערכאה הדנה בעילה, היינו, ביחסי עבודה ובזכויות פנסיוניות.

(עתירה לבג"צ על החלטה זו נדחתה: בג"צ 6871/03 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נח(2) 943.

וראו גם:

עס"ק (ארצי) 57/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מדינת ישראל – משרד התחבורה ושר התחבורה ומטרודן באר שבע בע"מ;

עע (ארצי) 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ – דוד מורנו הלוי וקופת חולים לאומית.

13. ומן הכלל אל הפרט: עניינו של הליך זה הוא הסכם הפרישה בין העירייה לבין הגזבר, כאשר לטענת הגזבר ראש העיר פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת ההגינות כלפיו, וכפועל יוצא מכך נפגעו זכויותיו על פי הסכם הפרישה בינו לבין העירייה. מהות העניין הנדון הוא תנאי עבודתו של הגזבר, שכן תנאי הפרישה מהווים חלק מתנאי העבודה, ולכן על הסכסוך להידון בבית הדין לעבודה. העובדה שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הגזבר לבין ראש העיר אינה שוללת את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהליך. זאת, כשם שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בהליכים בין עובדי גופים מתוקצבים לבין הממונה על השכר, על אף שלא מתקיימים ביניהם יחסי עובד מעביד. גם השאלה אם ראש העיר נושא באחריות אישית במקרה הנדון מקומה להידון בבית הדין לעבודה.

14. סיכומו של דבר: בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות כנגד ראש העיר שעילתן דיני חוזים, הפרת חובת תום הלב וההגינות, הפרת חובות מתחום המשפט המינהלי (כגון – חריגה מסמכות) וכל עילת תביעה שבמסגרת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אילו היה מדובר בתביעה בין צדדים שהתקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד, ככל שהן קשורות לעבודתו ולסיום עבודתו של הגזבר בעירייה. יובהר, כי אין באמור לעיל כדי להקנות לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעות שעילתן עוולות נזיקיות (רשלנות, תרמית), אשר אינן מנויות בסעיף
24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969.

ערעור העירייה:

15. על פי כתב התביעה, עילת התביעה כנגד העירייה היא פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לגזבר עקב העובדה שהעירייה נהגה בחוסר תום לב והגינות והטעתה את הגזבר לחשוב שהתקבל אישור הגורמים המוסמכים לתנאי הפרישה. על פני הדברים, אכן נובע מתכלית הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה – 1985 (להלן – סעיף 29 לחוק יסודות התקציב) כי גוף ציבורי לא ישלם פיצוי כלשהו בקשר להסכם או הסדר הנוגד את הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. יחד עם זאת, סעיף 29ב(א) לחוק יסודות התקציב שלל את תחולת הוראת סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן – חוק החוזים), ולא שלל תחולת סעיפים אחרים בחוק החוזים, כגון סעיף 12 לחוק החוזים, על הסכם או הסדר הנוגד את הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. לפיכך, נראה לנו, כי מן הראוי שהשאלה אם יש לגזבר עילת תביעה כנגד העירייה ומהות אותה עילה תוכרע לאחר הכרעה במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים ולאחר שיתקיים דיון בטענות הצדדים, ולא בשלב מקדמי של ההליך, במסגרת בקשה למחיקה על הסף.

16. נבהיר, כי אין לקבל את טענת הגזבר כי לנוכח העובדה שהסכם הפרישה בינו לבין העירייה נחתם לפני התיקון לחוק יסודות התקציב, חלים בעניינו סעיף 31 לחוק החוזים והלכת זגורי, ולא חלות בעניינו הוראות סעיפים 29א ו- 29ב לחוק יסודות התקציב. טענה זו כבר נדונה בפסיקה בעבר ונדחתה (ע"ע (ארצי) 1381/01 אורפז – עיריית בת ים).

17. מעבר לאמור, לנוכח טענות ראש העיר בכתב ההגנה כי מי שפעל בעניינו של הגזבר הוא "הגורמים המוסמכים בעירייה", כי ראש העיר סמך על עובדי העירייה הותיקים והמנוסים ועל אישורם של היועץ המשפטי ופקידיה הבכירים של העירייה (סעיפים 28 – 31 לכתב ההגנה מטעם ראש העיר), במקרה הנדון העירייה היא גם בעל דין דרוש בהליך זה, כך שבכל מקרה יש מקום להותירה כנתבעת בהליך זה.

18. סוף דבר - לו תישמע דעתי, ערעור ראש העיר כנגד הגזבר יידחה, וערעור הגזבר כנגד העירייה יתקבל. לנוכח השאלות המתעוררות בהליך זה והשלכותיו, על בית הדין האזורי לזמן לדיון את הממונה על השכר, ולאפשר לו להתייצב בהליך ולהשמיע את טענותיו.

החיוב בהוצאות שהוטל על הגזבר בפסק דינו של בית הדין האזורי בטל, והעירייה תשלם לגזבר שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ראש העיר ישלם לגזבר שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של
3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ככל שסכום שכר טרחת עורך דין לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

השופט עמירם רבינוביץ

אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת גליקסמן, וברצוני להוסיף הערות אחדות:

א. השאלה, האם חלף ועבר מן העולם התנאי של "זהות הצדדים" כתנאי חיוני להקניית סמכות עניינית לבית הדין לעבודה בתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – חוק ביה"ד לעבודה), היא שאלה, שאין לנו צורך לדון בה, מפני שעל פי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה מסורה לבית הדין לעבודה הסמכות גם לדון בשאלה ב"דבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד". במילים אחרות, הסמכות לדון בשאלה, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הגזבר לראש העיר צריכה גם היא להיות נדונה בבית הדין לעבודה.

ב. אני מסכים, כי במקרה הנוכחי, מקום בו קיימת זיקה הדוקה בין עילת תביעה אישית נגד אורגן של המעביד כמו ראש העיר – הנוגעת ליחסי העבודה על כל הקשור והכרוך בהם – הפורום המוסמך והמתאים לדון בתביעה זו הוא בית הדין לעבודה.

ג. עילת התביעה כנגד העירייה לא באה להכשיר בדלת האחורית קבלת הטבות כספיות המנוגדות לחוק התקציב. עילת התביעה כנגד העירייה היא עצמאית ונוגעת לטענה לדרך התנהלות העירייה במו"מ לקראת כריתת הסכם הפרישה. זו עילת עצמאית, שאין בינה ובין התביעה לאכוף הסכם לא מאושר על ידי הממונה על השכר ולא כלום. גם הפיצוי שניתן לתבוע במקרה זה אינו יכול להיגזר מהסכומים שהיה מקבל המערער על פי הסכם הפרישה שנפסל, אלא זוהי תביעה לפיצוי משדה תביעה אחר ועל פי קריטריונים השונים מהקריטריונים הנוגעים לתשלומים על פי הסכם הפרישה שנפסל.

הנשיא סטיב אדלר:

אני מצטרף לדברי חברתי, השופטת לאה גליקסמן, ואבקש להוסיף כמה הערות משלי:

[1] בנסיבות המקרה דנא, נכון לקבוע כי לבית הדין האזורי יש סמכות לדון בתביעה שבפניו, וזאת על פי נושא התביעה ומהותה. כאמור על ידי חברי השופט רבינוביץ, אין בכך כדי להתעלם מזהות הצדדים. נושא התביעה ומהות הסכסוך עניינם הסכם הפרישה הכולל חריגות שכר. אמנם, הצדדים להסכם היו העירייה והגזבר שלה, אך אין להתעלם מהעובדה שהעירייה פועלת באמצעות נבחרי העיר ועובדיה, וכי על ראש העיר מוטלת אחריות לפעול במסגרת סמכותו. יתרה מזו, אין מקום להפריד את הדיון לשני הליכים שונים, כאשר מדובר במערכת עובדתית זהה, הנוגעת כל כולה לטענות שעניינן הסכם פרישה עם חריגות שכר, אשר נערך על ידי הגזבר, העירייה וראש העיר.

[2] חשיבות מיוחדת יש ליתן לאחריותו ולחובתו של נבחר ציבור שלא לחרוג ממסגרת סמכותו, ובפרט שלא ליתן ידו ביודעין לגיבושו של הסכם הכולל חריגות שכר. לאחרונה אנו ערים לנוהג של ראשי רשויות ועיריות לנקוט ביודעין בפעולות החורגות מהחוק וסדרי מנהל התקין (ראו: סק 10/06 התאחדות התעשיינים ואח' – ההסתדרות הכללית החדשה ואח'; סק 7/07 מדינת ישראל - משרד הפנים ומשרד האוצר ואח' – ההסתדרות הכללית החדשה ואח', ניתן ביום 21.3.2007). ככל שמדובר בפעולות של נושאי תפקידים ברשויות המקומיות, לרבות נבחרי ציבור, המבוצעות בחריגה מסמכות, מן הראוי לשקול אם אין להטיל על נושאי התפקידים ונבחרי הציבור אחריות לתוצאותיהן באופן אישי. פעולות מסוג זה פוגעות בשלטון החוק, ומסבות נזק לקופה הציבורית. על כן, בדין החליט בית הדין קמא עת דחה את בקשת ראש העיר למחוק על הסף את התביעה נגדו.

יוטעם, כי אין בדחיית בקשת ראש העיר כדי לקבוע עובדות או מסקנות לגופן של טענות הגזבר, אשר היה אף הוא צד להסכם המדובר.

[3] על פניו, לפי חוק יסודות התקציב והפסיקה בעניין, אין טעות בקביעת בית הדין קמא לפיה אין במסכת העובדות כדי להקים עילת תביעה כנגד העירייה. עם זאת, מן הראוי לבחון את הטענות העובדתיות והמשפטיות אותן מעלה בא כוח הגזבר, במסגרת ההליך העיקרי, תוך שמיעת מלוא הראיות וקביעת מסכת עובדות מפורשת, ולהכריע בעניין לאחר שמיעת טיעוני בעלי הדין במלואם.

[4] לסיום אציין, כי ככל שהדבר לא נעשה עד כה, על בית הדין להודיע לממונה על השכר במשרד האוצר על קיומו של ההליך, וליתן לו אפשרות להתייצב בהליך על מנת להביע את עמדתו בשאלה העקרונית העולה והנוגעת לאחריותו האישית של ראש עיר, ראש רשות או ראש מועצה דתית, בגין פעולה החורגת ממינהל תקין, ובפרט בכל הנוגע להסכמי פרישה הכוללים חריגות שכר, וכן בשאלה אם קיימת עילת תביעה כנגד העירייה.

נציג ציבור מר יצחק הרפז:

אני מסכים לפסק דינה של השופטת גליקסמן.

נציג ציבור מר אבי ברק:

אני מסכים לאמור בפסק דינה של השופטת גליקסמן ומצטרף גם להערותיו של הנשיא אדלר.

סוף דבר:

19. ערעור ראש העיר כנגד הגזבר נדחה, וערעור הגזבר כנגד העירייה מתקבל. לנוכח השאלות המתעוררות בהליך זה והשלכותיו, על בית הדין האזורי לזמן לדיון את הממונה על השכר, ולאפשר לו להתייצב בהליך ולהשמיע את טענותיו.

החיוב בהוצאות שהוטל על הגזבר בפסק דינו של בית הדין האזורי בטל, והעירייה תשלם לגזבר שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ראש העיר ישלם לגזבר שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של
3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ככל שסכום שכר טרחת עורך דין לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ז בסיון התשס"ז (3 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.

השופטת לאה גליקסמן

השופט עמירם רבינוביץ

הנשיא סטיב אדלר

נציג מעבידים מר אבי ברק

נציג עובדים מר יצחק הרפז