בית הדין הארצי לעבודה

עע 000255/08

המערערת	אור ליסקר
המשיבה	ד.ר. טיולי תמר בע"מ

בפני: השופטת נילי ארד, השופטת ורדה וירט-ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד

נציג עובדים מר שלום חבשוש, נציג מעבידים מר חיים בנימיני

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד

1. עניינו של ערעור זה בסוגיית ההשתק השיפוטי, ויישומו בנסיבות המקרה שלפנינו, בו נדחתה על הסף תביעתה של המערערת כנגד המשיבה. תביעתה של המערערת כנגד המשיבה (להלן - החברה או חברת טיולי תמר) להפרשי שכר נדחתה על ידי בית הדין האזורי בתל אביב (סגנית הנשיאה אורלי סלע ונציגי הציבור הגב' ברץ והגב' שור; עב' 4109/06; בש"א 10171/07). בית הדין האזורי קבע כי נוכח העובדה שבהליך קודם טענה המערערת כי בעל דברה בתביעתה להפרשי שכר הינו מנהל החברה, ואף לא ביקשה בשום שלב לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את החברה כנתבעת, מנועה ומושתקת היא, לאחר שנדחתה תביעתה האישית כנגד המנהל, מהעלאת אותן טענות כנגד החברה. על דחיית תביעתה של המערערת על הסף מטעמים של השתק, מניעות וחוסר תום לב, סב הערעור שלפנינו.

התשתית העובדתית הרלוונטית וההליכים הקודמים

2. המערערת הועסקה בתקופה שמיום 1.3.99 ועד ליום 24.2.00 בחברת טיולי תמר, שתחום עיסוקה ב"תחלופת יחידות נופש בארץ ובעולם". המערערת הייתה מנהלת מחלקה ואחראית על תחום השיווק והמכירות.

בקשר לתקופת העבודה וסיומה, הגישה המערערת שתי תובענות, כנגד שני נתבעים שונים- תביעה לפיצויי פיטורים הוגשה כנגד החברה לבית הדין האזורי בתל אביב (עב 2449/01); תביעה להפרשי שכר בגין עמלות, הוגשה באותו מועד ממש כנגד מנהל החברה מר דני רובינשטיין, לבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 31582/01). מר דני רובינשטיין (להלן- מר רובינשטיין) היה בשעתו מנהל בחברה, דירקטור ושותף פעיל בניהולה ובקבלת החלטות ביחס לפעילותה השוטפת.

בשל העדר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בתביעה, הועבר הדיון בה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הדיון בשתי התביעות נוהל בבית הדין במאוחד (השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר קדוש ומר שילווה; עב 2449/01; עב 6594/01, להלן - ההליך הראשון).

3. בפסק דינו של בית הדין האזורי בהליך הראשון (להלן- פסק הדין הראשון) עמד בית הדין על טענתה המרכזית של המערערת שנסמכה על מסמך שכותרתו "טיוטת הסכם" (להלן- טיוטת ההסכם), לפיה, בינה ובין מר רובינשטיין נכרת הסכם עבודה שבמסגרתו התחייב מר רובינשטיין, באופן אישי, לשלם לה עמלות. מר רובינשטיין טען מאידך, כי טיוטת הסכם העבודה עליה נסמכה המערערת אינה אלא מסמך שזויף על ידה, ואף אם המסמך הינו אמיתי, אין בכך כדי להטיל עליו חבות אישית, מאחר שמדובר בהסכם בין התובעת לבין טיולי תמר.

לאחר שבחן את כלל נסיבות העניין כפי שפרשו לפניו הצדדים, קבע בית הדין האזורי, כי "מלשונה של טיוטת הסכם העבודה וכותרתה, מעדות התובעת ביחס לנסיבות עריכת הטיוטה ומהתנהגות הצדדים עובר לכריתה ולאחריה כמשתקף מעדות התובעת כי הצדדים לטיוטת הסכם העבודה הינם- התובעת כעובדת וטיולי תמר כמעבידתה. זאת להבדיל ממר רובינשטיין החתום על טיוטה זו כנציגה של טיולי תמר וכאורגן שלה. מכאן שהתוצאה היא שיש לדחות את התביעה כנגד מר רובינשטיין כמי שחב אישית על פי טיוטה זו מאחר והוא אינו צד לה"(ההדגשה במקור, ר.ר.).

בית הדין האזורי מצא לנכון להדגיש בפסק הדין הראשון כי "התובעת אף לא ביקשה לתקן כתב תביעתה על מנת להוסיף עילת תביעה נוספת כנגד מר רובינשטיין או על מנת לבקש את צירופה של טיולי תמר כצד לתביעה, זאת על אף שכבר בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע... טען הנתבע להעדר יחסים חוזיים בינו לבין התובעת כאשר הוא חזר והדגיש, כי הסכם ההעסקה היה בין התובעת לבין טיולי תמר וכי זכאותה של התובעת לזכויות בגין העסקתה או סיום העסקתה בטיולי תמר נוגעת אך ורק לטיולי תמר".

לאחר שעמד עוד על כלל טענות המערערת קבע בית הדין האזורי, כי יש לדחות את התביעה כנגד מר רובינשטיין, משלא הוכח מקור חוקי או הסכמי המטיל עליו חבות אישית כלפי המערערת. תביעת התובעת שהוגשה כנגד החברה לפיצויי פיטורים, נדחתה אף היא.

4. ערעור שהגישה המערערת לבית דין זה על פסק הדין הראשון נדחה, משנקבע כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בעובדות שנקבעו בו ובמסקנותיו המשפטיות, ומשלא נמצא כל טעם משפטי המצדיק התערבות בו (ע"ע 185/01, פסק דין מיום 11.11.07, לא פורסם).

יצוין כי בשעתו, במסגרת ההליכים בערעור, ביקשה המערערת לצרף כצד לערעור את חברת טיולי תמר, וזאת בקשר לאותו חלק מערעורה שהתייחס לדחיית תביעתה כנגד מר רובינשטיין. בקשת המערערת נדחתה בהחלטת הרשמת השופטת לאה גליקסמן (בש"א 424/06; החלטה מיום 3.10.06), בין השאר מן הטעם "שהחברה לא הייתה צד לתביעה בבית הדין האזורי בעניין אכיפת המסמך, אין היא עלולה להיפגע מאי צירופה לערעור, לכן ברור שפסק הדין בעניין המסמך לא יחייב אותה כמעשה בית-דין". עוד נקבע בהחלטה כי "ספק אם העובדת תפגע מאי צירופה של החברה לערעור, שכן פתוחה הדרך בפניה כפי שעשתה בפועל, להגיש תביעה כנגד החברה בעניין אכיפת המסמך" .

5. בכתב התביעה מושא פסק הדין בערעור שלפנינו, מבקשת המערערת לחייב את החברה בתשלומי עמלות שלטענתה היא זכאית להן על פי טיוטת ההסכם. המערערת מציינת בכתב התביעה כי לאור מה שנקבע בפסק הדין הראשון, החייבת על פי טיוטת ההסכם הינה החברה, וכי תביעתה מוגשת כנגד החברה בהסתמך על הקביעה הנ"ל , כל עוד היא לא שונתה.

החברה מצידה ביקשה לדחות את תביעתה של המערערת על הסף, וזאת בעיקר מטעמים של מניעות ומעשה בית דין.

פסק הדין של בית הדין האזורי

6. בקבלו את טענת החברה כי המערערת מנועה ומושתקת מלטעון נגדה, נסמך בית הדין האזורי על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4631/09 ג'ול נ. ג'ול שם נקבע כי:

"אין להתיר לצד לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט ואין לאפשר לו להשיג יתרון משפטי לאחר שכבר זכה וקצר בהליך קודם פירותיו של טיעון סותר.

הטעם להשתק מסוג זה נעוץ בשיקולי צדק ובדרישה להתנהגות ראויה ולתום לב מצד בעל דין הבא לבקש סעד מבית המשפט. לפיכך, לצורך הקמת ההשתק יש להוכיח תחילה, כי אותו צד טען טענה אחרת בהליך קודם. ומטעם זה מושתק הוא מלהעלותה בהליך מאוחר יותר" (ע"א 4631 ג'ול נ. ג'ול פ"ד מט(5), 656, להלן- עניין ג'ול, פסקה 8 לפסק הדין שבערעור, ההדגשה שלי, ר.ר.).

בית הדין האזורי ציין, כי מפסק הדין הראשון עולה בבירור כי המערערת עמדה על כך "שרובינשטיין הוא הוא הנתבע הנכון לעניין הפרשי השכר וזאת חרף טענת רובינשטיין לעניין זה לאורך כל ניהול ההליך". משנקבע בפסק הדין הראשון כי לא קיימת כל יריבות בין המערערת לבין רובינשטיין, הרי שהוכח כי המערערת טענה בהליך קודם טענות סותרות לאלה הנטענות בתביעה העיקרית, ומשכך, היא מושתקת בהליך המאוחר להעלות טענות אלה.

בית הדין אף מצא כי בהעלאת טענת יריבות בין המערערת לבין החברה, לאחר ניהול הליך ארוך, כאשר מפסק הדין עולה כי לא אחת העלה רובינשטיין טענה של העדר יריבות בינו לבין המערערת, יש משום חוסר תום לב של המערערת.

נוכח כל האמור קיבל בית הדין את בקשת החברה, ודחה את תביעת המערערת על הסף.

על כך כאמור הערעור שלפנינו.

הערעור

7. לטענת המערערת שגה בית הדין האזורי בהתעלמו מהחלטת הביניים של בית דין זה, ממנה עולה כי פסק הדין הראשון אינו מחייב את החברה שלא הייתה צד לו, וכי פתוחה בפני המערערת הדרך, כפי שעשתה בפועל, להגיש תביעה כנגד החברה.

המחלוקת בדבר יריבות משפטית אינה בבחינת "טענות סותרות", ורשאי צד לטעון טענות משפטיות חלופיות. המערערת סברה כי מי שחייב לה את סכום התביעה הינו דני רובינשטיין. ומשנקבע בפסק הדין כי החייבת היא החברה, הגישה המערערת תביעתה מושא הערעור כנגד החברה. הטענות הסותרות נטענו על ידי החברה דווקא, ולא על ידי המערערת.

אף אין לייחס חוסר תום לב למערערת. גם לו יכלה לנהל את ההליך הקודם טוב יותר, מדובר בחוכמה שלאחר מעשה, ואין בכך כדי ליצור מניעות. תום ליבה של המערערת מתבטא דווקא בעובדה שלא צרפה, לשיטתה לחינם, את החברה לתביעתה הקודמת, מאחר שהייתה בטוחה כי מר רובינשטיין הינו הנתבע הנכון. דווקא בהתנהגותה של החברה יש למצוא חוסר תום לב.

לטענת המערערת, מפסיקת בית המשפט העליון עולה, כי טענת השתק ומניעות קמה רק כנגד מי שזכה בהליך משפטי קודם. במקרה דנן המערערת לא זכתה בהליך הקודם, ומכאן שאין היא מושתקת בתביעתה כנגד החברה.

8. לטענת החברה מנועה המערערת מלהעלות טענות הסותרות עובדתית את הטענות אותן העלתה בהליך הראשון, ובדין דחה בית הדין האזורי את תביעתה על הסף מחמת המניעה האמורה. ברור שאין להתיר לבעל דין לטעון טענות הסותרות את טענותיו בהליך הקודם, שכן לא יעלה על הדעת שפעם אחת המערערת תטען כי מי שהתחייב כלפיה באופן אישי ומי שחייב לשלם לה את עמלותיה הינו מר רובינשטיין, ומיד לאחר דחיית טענות אלה, תטען טענות הפוכות לגמרי.

טוענת עוד החברה, כי החלטת בית הדין האזורי מוצדקת גם מחמת טעמים שלהם לא ניתן ביטוי בהחלטה. לעניין זה טוענת החברה, כי המערערת מנועה מלפתוח חזית לאחר החזית אותה ניהלה במסגרת הדיון הראשון, שהסתיימה בפסק דין הדוחה את אותה תובענה. לעניין זה מזכירה החברה כי היא הייתה צד להליך הקודם אלא שהמערערת בחרה שלא להפנות את טענותיה בעניין העמלות גם אליה. אין לאפשר לה לפתוח את החזית פעם נוספת, ולנהל למעשה את אותו הליך ולהעמיד את אותן שאלות להכרעה נוספת. לשיטתה של החברה "משנתן בית המשפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים אותו פסק דין מחסום דיוני בפני בעלי הדין עצמם או בפני כל המצוי עימם ביחסי 'קרבה משפטית' ".

בהיותה "צד קרוב" למר רובינשטיין שהתביעה נגדו נדחתה, אין לאפשר הגשת תובענה זו נגדה, שעה שהמערערת היא זו שעמדה על כך שמר רובינשטיין הוא החייב כלפיה. לעניין זה מדגישה החברה כי הכלל בדבר מעשה בית דין חל לא רק על בעלי הדין הישירים אלא גם על חליפיהם, שלוחיהם ועל מי שהיה "בעל עניין", ו"קרוב" מבחינה משפטית לבעלי הדין שניהלו את המשפט הראשון.

החברה מדגישה, כי עילות התביעה בהליך הקודם ובהליך הנוכחי הינן עילות זהות.

התנהלותה של המערערת גורמת לבית הדין ולחברה לבזבוז זמן ומשאבים יקרים, וזאת במיוחד שבירור התביעה אינו נחוץ. האינטרס הציבורי מחייב ריכוזם ושילובם של הליכים כדי למנוע כפל ושילוש הדיון באותה עילה.

דיון והכרעה

9. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת על הסף, על סמך מה שנראה היה בעיניו השתק המונע מן המערערת לטעון כנגד החברה אותן טענות שהפנתה בהליך קודם כנגד מר רובינשטיין. מתוך פסק הדין של בית הדין האזורי עולה ביקורת על התנהלותה של המערערת, שלכאורה היא עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. ה"השתק" עליו מתבסס בית הדין בפסק דינו אינו מתייחס למצג שבין הצדדים לבין עצמם כי אם להשתק שיפוטי, הנובע מדרך התנהלותו של בעל דין במסגרת הליך משפטי.

על היבטים עקרוניים בסוגיה, לרבות אודות מהותו ותכליתו של ההשתק השיפוטי, עמד בהרחבה בית המשפט העליון מפי השופט גרוניס בפסק הדין בעניין בית ששון, וכך בין השאר נאמר שם:

"הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חילופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד, משום דוגמא של השתק שיפוטי...) התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך המשפטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט..." [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ. שיכון עובדים והשקעות בע"מ פד"י נט (6) 625, 633, להלן - עניין בית ששון, וכן ראו רעא 3640/03 דקל נ. דקל, ( 16.12.07, לא פורסם), פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה].

מוסיף השופט גרוניס בעניין בית ששון ומצביע על ההבדל בין ההשתק מכוח מצג, שאז מתמקדת תורת ההשתק בצדדים ובמערכת היחסים שביניהם, לבין ההשתק השיפוטי, שבו מושם הדגש על "היחס בן בעל הדין לבין בית המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר...ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה" (שם בעניין בית ששון, בעמ' 633).

10. בהיותה של הטענה בדבר "השתק שיפוטי" טענה שיש בה כדי לחסום דרכו של מתדיין, ואף להביא לדחיית תביעתו על הסף, כפי שארע במקרה שלפנינו, ראוי לבחון היטב את התנאים לקיומו ו"הפעלתו" של ההשתק כלפי צד להליך .

פסק דין מנחה ורחב יריעה בסוגיה הינו פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 513/89 (S/interlego a נ. .Lines bros. s. a-ex, פד"י כו 4, 133) , שם נמצא מפי השופטת דורנר כדברים הבאים:

"סוגיה זו שעניינה כוחו של בעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים נדונה רבות בפסיקה האנגלית והאמריקנית. כבר חז"ל עסקו בה והיא גם זכתה להתייחסות בפסיקה בישראל. הכלל העולה ממקורות אלה כולם היא, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש מטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה" (שם בעמ' 194).

מוסיפה השופטת דורנר בפסק הדין ומציינת כי לדעתה: "ההשתק מלטעון טענה סותרת לטענה שמכוחה זכה הטוען לסעד בהליך הקודם חל במשפטנו מכוח חובת תום הלב..." וכן: "מחובת תום הלב נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. העלאת טענות סותרות היא פן אחד של איסור זה"[שם בעמ' 199).

11. הנה כי כן, בתוך הדברים שזורה הקביעה החד משמעית, כי אמנם קיימת מניעות מהעלאת טענות סותרות, אולם מניעות כזו קיימת אך מקום שצד הצליח בטענתו ואף זכה בתביעתו, על סמך טענה שהעלה בהליך הראשון. או אז יהיה מנוע מלטעון טענה סותרת בהליך אחר.

על כך עמדה גם השופטת ביניש בפסק הדין בעניין ג'ול עליו נסמך בית הדין האזורי בפסק דינו. שם מצוין כי הכלל העולה מן המקורות המשפטיים השונים בקשר לסוגיה הינו כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שם בעניין ג'ול, בעמ' 659).

בפסק הדין בעניין בית ששון בוחן בית המשפט העליון את התנאי כפי שהתגבש בפסיקה, לפיו הצלחה בהליך הקודם הינה תנאי לקיומו של השתק השיפוטי. השופט גרוניס מציין כי לדעתו, בכל מקרה, לצורך תחולת תורת ההשתק השיפוטי "די בכך שהטענה התקבלה על ידי בית המשפט, אף אם בסופו של יום לא צלח בעל הדין במשפט" (שם בעמ' 634). באותו פסק דין מציין השופט רובינשטיין, כי "כלל ההצלחה הקודמת" אינו מחויב המציאות לעניין ההשתק השיפוטי. לדידו יש לבחון קיומו של השתק כאמור באספקלריה של דרישת תום הלב [כך גם נמצא בפסיקתו של השופט רובינשטיין בפרשה אחרת- עמ' 9728/05 פלוני נ. אלמוני (8.11.05, טרם פורסם)].

12. מפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה עולה איפוא ההלכה לפיה בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, לא יוכל להעלות טענה סותרת, בהליך אחר. לאחרונה מועלים סימני שאלה בעניין תחולתו של התנאי בדבר "הצלחה קודמת", ומוצע לבחון את סוגיית ההשתק השיפוטי אך באספקלריה של חובת תום הלב.

ומן הכלל אל הפרט

13. את תביעתה להפרשי עמלות הפנתה המערערת בהליך הראשון כנגד מר רובינשטיין, ככל הנראה בהיותה סמוכה ובטוחה מן הבחינה המשפטית כי הוא התחייב כלפיה באופן אישי, והוא בעל דברה. העמדה המשפטית לפיה, ככל שהייתה התחיבות מצידו של מר רובינשטיין, היא ניתנה על ידו כאורגן של החברה, לא הייתה מקובלת עליה, ומשכך אף לא מצאה מקום לבקש לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את החברה כנתבעת.

טענתה של המערערת בדבר אחריותו האישית של רובינשטיין נדחתה מכל וכל על ידי בית הדין האזורי בהליך הראשון. מכאן, שעל פני הדברים לא התקיים בנסיבות העניין התנאי בדבר "הצלחה קודמת", שעל פי ההלכה הפסוקה (הנמצאת במובן מסוים "בצריך עיון") הוא תנאי הכרחי להצלחת טענה בדבר קיומו של "השתק שיפוטי", כנגד המערערת.

14. לא למותר הוא להדגיש את חובתו של כל בעל דין לפעול בדרך מקובלת ובתום לב בניהול ההליך המשפטי, שלא ימצא חלילה אדם "נבל ברשות החוק" (ראו בספרה של נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) 489 - 491 וכן דב"ע נה/182-3 מאיר בן יוסף ואח' - הסנה ואח' פד"ע כ"ט 577).

לדעתנו, בחינת קיומו של "השתק שיפוטי" כנגד המערערת באספקלריה של החובה לנהוג בהליך המשפטי בתום לב, מביאה גם היא למסקנה כי בנסיבות הענין לא התקיים הדרוש על מנת למנוע מן המערערת מלברר לגופה את תביעתה כנגד החברה בבית הדין.

15. לפי העולה מכלל החומר שלפנינו, המערערת סבורה הייתה לכל אורכם של ההליכים המשפטיים בקשר להפרשי העמלות, כי בעל דברה הינו מר רובינשטיין. מטעם זה הפנתה את תביעתה נגדו בתחילה לבית משפט השלום. זאת, שעה שידעה כי הוא אינו מעסיקה. בבית הדין האזורי אליו הועברה התביעה לדיון נדחתה טענת המערערת והתקבלו טענותיו של מר רובינשטיין, כי ככל שהייתה התחייבות מצידו, הרי שהיא ניתנה בשם החברה ומטעמה.

נכון הדבר, כי טוב הייתה עושה המערערת אילו הייתה מבקשת לצרף את החברה כנתבעת עוד במהלך הדיון בהליך הראשון. משלא עשתה כן, ואף בחרה להגיש את תביעתה מושא דיון זה, גרמה לבזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם לבזבוז משאבים של החברה, שהייתה שותפה לדיון במסגרת ההליך המאוחד שנוהל בבית הדין. בהתנהלותה של המערערת אף נמצא טעויות מהותיות, בין לגופו של עניין בייחסה אחריות אישית למר רובינשטיין לחובות החברה, ובין בקשר לאופן שבו ניהלה את ההליך בבית הדין האזורי, ובמיוחד בהימנעותה מלבקש תיקון כתב התביעה כך שהחברה תצורף כנתבעת. עם זאת, אנו סבורים כי בכל אלו אין די כדי לבסס דחיית תביעתה על הסף מטעמים של חוסר תום לב.

16. בקשר לכך נוסיף ונפנה לנוסח כתב התביעה כפי שהוגש לבית הדין האזורי בהליך מושא ערעור זה. לפי העולה מכתב התביעה, בתביעתה לחיוב החברה בהפרשי העמלות נסמכת המערערת על מה שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי בהליך הראשון, כמו גם על טענותיו של מר רובינשטיין עצמו.

בהעמדת התביעה באופן זה, יש קושי למצוא בה "טענות סותרות" המצדיקות דחייתה בטענה של השתק או מניעות. ולמען הסר ספק יודגש- התביעה נדחתה על הסף שעה שכל מה שהיה לפני בית הדין האזורי הוא כתב התביעה שהגישה המערערת, ובטרם התחיל הדיון לגופו.

אם לא די באמור, לא למותר הוא להזכיר, בבחינת מושכלות ראשונים, את הכלל לפיו סעד של מחיקה או דחייה של כתבי טענות על הסף הינו סעד המופעל על ידי בית המשפט ביד קמוצה ובמשורה "ובבתי הדין היד קמוצה עוד יותר" [(עע 408/07 משה כהן- מדינת ישראל (13.2.08, לא פורסם), עע 716/05 יעקב הברפלד- תוצרת מזון ישראל (29.7.07, לא פורסם), עע 56/07 הממונה על הגמלאות – שרה נחום (11.2.07, לא פורסם)].

ויובהר- אין באמור כדי למנוע מבית הדין בבוא העת, להביא בחשבון קיומן של גרסאות עובדתיות סותרות, ככל שיהיו כאלה בפי המערערת, וכל זאת לכשייתן דעתו למשקל שיש לתת לראיות שיוגשו מטעמה, לרבות לעדותה לפניו.

17. החברה סבורה, כי תביעתה של המערערת נגדה אף הייתה ראויה להידחות על הסף מטעמים של מעשה בית דין. החברה מודה כי לא הייתה צד לדיון בתביעת המערערת להפרשי עמלות, עם זאת היא מפנה לכך שהייתה צד להליך הראשון בו נוהל הדיון במאוחד עם תביעת המערערת כנגד החברה לפיצויי פיטורים. לטענת החברה, אין להתיר למערערת לתבוע אותה שכן יש בכך משום הרחבת חזית. כמו כן טוענת המערערת לזהות עילות בין תביעת המערערת כנגד מר רובינשטיין בהליך הראשון לבין תביעתה מושא פסק הדין שבערעור ו"לקרבה המשפטית" שלה למר רובינשטיין, שדחיית התביעה נגדו, ראוי שתוחל גם עליה מכוחו של מעשה בית דין.

18. לטענת החברה בדבר "שינוי חזית" אין על מה שתסמוך. אכן הדיון בתביעת המערערת לפיצויי פיטורים כנגד החברה נוהל במאוחד עם תביעתה להפרשי עמלות כנגד מר רובינשטיין. בכך אין כדי ליצור מעמד מיוחד לחברה באופן שימנע מן המערערת להגיש תביעה אחרת כנגד החברה.

טענת החברה כי יש לדחות את התביעה נגדה מחמת מעשה בית דין, נוכח "קרבה משפטית" של מר רובינשטיין אליה, ראויה להידחות מכל וכל, וטוב היה אלמלא הייתה מועלית. שהרי התביעה כנגד מר רובינשטיין נדחתה אך משום העדרה של קרבה משפטית "מספקת" בינו לבין החברה, כך שאין לחייבו בחובות החברה. בבסיס ההנמקה שבפסק הדין עומדת ההנחה כי התביעה האישית נדחית, ומכאן, שלא נבחנה ולא נדונה כלל אחריותה של החברה להפרשי העמלות.

ראויה הייתה טענת החברה להישמע לו למשל היה בית הדין האזורי דן בטענתו של מר רובינשטיין, כי מסמך "טיוטת ההסכם" עליו נסמכת המערערת בתביעתה הינו מסמך מזויף. או אז, אם הייתה הטענה מתקבלת, אפשר שההכרעה בה הייתה מחייבת את המערערת אף בתביעה שהייתה מגישה כנגד החברה, וזאת נוכח ה"קרבה משפטית" של רובינשטיין עם החברה. אלא שלא אלה הן הנסיבות במקרה שלפנינו, בהן התביעה כנגד רובינשטיין נדחתה אך מן הטעם שהמערערת בקשה לחייב אותו באופן אישי. בקביעה זו ודאי אין משום מעשה בית דין, החוסם את המערערת מהגשת תביעה כנגד החברה.

19. נוכח כל האמור אין לראות את המערערת כמי שהיא מושתקת ומנועה מהגשת תביעתה כנגד החברה.

המסקנה המתבקשת היא כי דינו של הערעור להתקבל. פסק דינו של בית הדין האזורי, לרבות חיוב המערערת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין, מבוטל. עניינה של המערערת מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שידון בה לגופה.

בנסיבות העניין, נוכח דרך התנהלותה של המערערת, עליה עמדנו בהרחבה, ואף שהמערערת זכתה בערעור, לא מצאנו מקום ליתן צו להוצאות כנגד החברה.

ניתן היום ט"ז בתמוז תשס"ט (8 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

השופטת רונית רוזנפלד

השופטת ורדה וירט-ליבנה

השופטת נילי ארד

נציג מעבידים מר חיים בנימיני

נציג עובדים מר שלום חבשוש