בית הדין הארצי לעבודה

בשא001397/04	הרשמת לאה גליקסמן	בפני:

המבקש	אגבריה אחמד ראקי

המשיבה	לווים הצפון בע"מ

החלטה

1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (עב 2088/02; כב' השופט כהן ונציגי הציבור יהודה בן סימון ואברהם אפרימי). בפסק הדין נדחתה תביעתו של המבקש כנגד המשיבה, והמבקש חויב בתשלום הוצאות בסך של 1,250 ₪. פסק הדין ניתן ביום 12.2.2004. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 20.5.2004, אשר נתקבלה אצל המבקש ביום 30.5.2004. המבקש ביקש להגיש את ערעורו ביום 23.6.2004, וטען כי ערעורו הוגש במועד. בהתאם להנחייתי, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

2. על פי האמור בפסק הדין, ובהחלטה שדחתה את הבקשה לביטול פסק הדין, השתלשלות האירועים והנימוקים שהביאו לדחיית התביעה היא כמפורט להלן:

2.1. ביום 9.6.03 ניתנה החלטה לפיה על הצדדים להגיש עדויות ראשיות בתצהירים, כאשר המועד שנקבע להגשת תצהירי המבקש (התובע בבית הדין האזורי( היה יום 15.9.2003.

2.2. משלא הוגשו תצהירי המבקש במועד, ניתנה ביום 19.1.2004 החלטה לפיה על המבקש, בתוך 7 ימים מיום ההחלטה, להגיש את נימוקיו מדוע לא תימחק התביעה מחמת חוסר מעש.

2.3. עד ליום מתן פסק הדין (12.2.2004) לא הוגשו נימוקים על ידי המבקש.

2.4. ביום 12.2.2004 ניתן פסק דין הדוחה את תביעתו של המבקש.

3. בהחלטה מיום 20.5.2004 דחה בית הדין האזורי את הבקשה לבטל את פסק הדין. בית הדין קמא קבע בהחלטתו כי בהתאם לתקנה 48 לתקנות בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (כנוסחה במועד מתן פסק הדין), דרך המלך עת נבצר מבית הדין לדון בתביעה היא דחיית התביעה, ורק מטעמים מיוחדים שיירשמו יש למחוק אותה. במקרה הנדון: העובדה כי המבקש היה מיוצג, כך שידועה לעורך דינו המשמעות של אי קיום החלטה שיפוטית במועדה; חלוף הזמן בין מועד מתן ההחלטה השיפוטית לבין מועד מתן פסק הדין; האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק דין – כל אלה מעידים על "החשיבות" שמייחס המבקש להחלטות שיפוטיות. לפיכך, לא היה מקום להפעלת החריג שבתקנה 48, דהיינו למחוק את התביעה ולא לדחותה.

4. כאמור, המבקש הגיש את הערעור ביום 23.6.2004 וטען כי ערעורו הוגש במועד. בקשה להארכת מועד הוגשה רק לאחר שבית הדין סירב לקבל את הערעור לרישום.

5. המבקש טען בבקשתו כי הערעור הוגש במועד מנימוקים אלה:

5.1. תקנה 2 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות) קובעת כי סדר הדין בכל עניין המובא לפני בית הדין יהיה לפי תקנות אלה, אולם במידה שבעניין פלוני נוהגים על פי סדר דין אחר – לא ינהגו על פי תקנות אלה. על פי תקנה 73 לתקנות, המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור.

5.2. במקרה הנדון, יש הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור – תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הקובעת כי המועד להגשת ערעור יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשה לבטל את פסק הדין ולא מיום מתן פסק הדין.

5.3. לנוכח העובדה כי לא קיים בתקנות סדר הדין החלות בבית הדין לעבודה הסדר לעניין הגשת ערעור על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, יש לפעול על פי ההסדר שנקבע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי.

6. לחלופין, נתבקש בית הדין להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין, בהתחשב בעובדה שאין הסדר ספציפי בתקנות, וזאת עד למועד הגשת הערעור בפועל.

7. המשיבה התנגדה לבקשה להארכת מועד, מנימוקים אלה:

7.1. באופן קבוע, המבקש אינו מקיים החלטות שיפוטיות.

7.2. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 8.7.2004, דהיינו גם במקרה הנדון הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור.

7.3. מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, אשר זכתה בפסק הדין, וזכותה הדיונית שלא להיות מוטרדת בהליכים נוספים.

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.

9. אכן, בתקנות סדר הדין החלות בבית הדין לעבודה, אין תקנה מקבילה לתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. לפיכך, ככל שניתן פסק דין במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות, על המבקש לערער על פסק הדין להגיש את ערעורו במועד או להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור.

בש"א 308/03 גרבי גיבור ספורט אלפא בע"מ נ' מטר אחמד עבד אלמגי'ד, עבודה ארצי
לג (71) 38.

10. אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי בנסיבות המקרה הנדון יש להחיל את תקנה 398א לתקנות סדר דין האזרחי, תשמ"ד – 1984. במקרה הנדון, קיים הסדר מפורש בתקנות סדר הדין החלות בבית הדין לעבודה לעניין המועד להגשת ערעור וכן קיים הסדר מפורש לעניין הגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד (תקנה 50 לתקנות). תקנות סדר הדין האזרחי אינן מהוות חיקוק בו נקבע מועד אחר להגשת ערעור (כדוגמת תקנה 20 לתקנות סדר הדין בסכסוך קיבוצי, הקובעת כי המועד להגשת ערעור בסכסוך קיבוצי הוא 14 יום מיום מתן פסק הדין), אלא קובעות הסדר ספציפי לעניין הגשת ערעור על פסק דין שהוגשה בנוגע אליו בקשה לביטול, שאינו חל בבית הדין לעבודה. לפיכך, ככל שניתן פסק דין במעמד צד אחד, על בעל הדין המבקש לערער על פסק דין להגיש את ערעורו במועד שנקבע בתקנה 73 לתקנות או להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור.

בש"א 308/03 גרבי ספורט גיבור אלפא בע"מ נ' מטר אחמד עבד אלמג'יד, עבודה ארצי לג
(71) 38.

דב"ע נב/ 48 – 3 הפלחה מבואות ירושלים נ' ניסן הראל, פד"ע כד' 418.

11. לאור האמור, אני דוחה את טענתו של המבקש כי הערעור הוגש במועד.

12. באשר לבקשה להארכת מועד:

12.1.הגשת בקשה לביטול פסק הדין, כשלעצמה, ללא שמוגשת במקביל בקשה להארכת מועד להגשת הערעור בתוך המועד להגשת ערעור, אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור.

12.2.בהתייחס לטענה כי יש להאריך את המועד בשל העדר ספציפי בתקנות:

אכן בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון

"כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..".

בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח' (החלטת כב' הרשם אוקון מיום 25.3.2003).

וראו גם:

ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904.

בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702.

במקרה הנדון, נראה לי כי טעותו של המבקש היא טעות "הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה", דהיינו בדיקת ההוראות הרלבנטיות בתקנות.

13. סוף דבר: הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא למשיבה ההחלטה, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום כ"ח בתשרי, תשס"ה (13 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.

לאה גליקסמן, רשמת