בית הדין הארצי לעבודה

עע 000502/05

אסף גרטי המערער

-

מדינת ישראל – משרד הפנים המשיבה

בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט יגאל פליטמן, השופט שמואל צור,

נציג עובדים מר שלמה גוברמן, נציג עובדים מר משה אורן

בשם המערער: עו"ד ברק כלב ועו"ד דפנה קירו-כהן

בשם המשיבה: עו"ד מיכל לייסר

פסק דין

הנשיא סטיב אדלר

[1] המערער (להלן: גם מר גרטי) הועסק במשיבה כרכז אכיפה בכיר ביחידת האכיפה של עובדים זרים במחוז הצפון (להלן: היחידה), שמיקומה היה בתחנת משטרת ההגירה שבנמל חיפה. הוא נחשף לאי סדרים והתנהגות בלתי תקינה של עובדי מדינה (שוטרי משטרת ההגירה ועובדי משרד הפנים) המטפלים בגירוש עובדים זרים ודיווח על כך לממונים עליו, לנציבות שירות המדינה, למבקר המדינה ולכלי התקשורת. בסופו של יום וכתוצאה מכך, פוטר מעבודתו. מר גרטי הגיש תובענה לבית הדין האזורי בחיפה [1] אשר קיבל את עיקר גרסתו וקבע, כי פיטוריו נעשו בחוסר תום לב ותוך הפרת חוזה עבודתו. כפועל יוצא מכך, חויבה המדינה לשלם למערער פיצוי כספי בגובה שישה חודשי משכורת; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 30,000 ₪; והוצאות משפט בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ. עם זאת, עתירתו של מר גרטי להשבתו לעבודה במשרד הפנים, נדחתה. על כך הגיש מר גרטי ערעור זה, בו ביקש: (א) השבתו לעבודה בשירות המדינה "בתפקיד ובתנאים אשר הולמים את מעמדו, כישוריו וניסיונו"; (ב) פיצוי בשיעור גבוה מזה שפסק לו בית הדין האזורי בגין אובדן שכר ובגין עגמת נפש; (ג) צו המורה על הוצאתם של מכתבי התלונה, ההתכתבויות וחוות הדעת אשר הוכנסו לתיקו האישי במסגרת האירועים מושא הערעור.

לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי ועקב הגשת הערעור, עבר עניינו של מר גרטי לטיפול פרקליטות המדינה, שערכה בחינה מחודשת של המקרה. הפרקליטה המלומדת שייצגה את המדינה בערעור שלפנינו הגיעה למסקנה, כי יש להשיב את מר גרטי לעבודה בשירות המדינה, אם כי לא לתפקידו הקודם ביחידת האכיפה במשטרת ההגירה שבנמל חיפה. במסגרת מאמציה למציאת מקום עבודה חלופי למערער, היא השיגה הסכמת נציבות שירות המדינה להחזרת מר גרטי לשירות המדינה. כתוצאה מכך זומן מר גרטי לראיון אצל מנכ"לית משרד הקליטה. נציגת נציב שירות המדינה ליוותה את מר גרטי לפגישה זו והוא התקבל כעובד המשרד. בשלב זה נראה היה לנציגי המדינה, כי עם תשלום הפיצוי שפסק בית הדין קמא ושילובו של המערער כעובד משרד הקליטה, באה הפרשה לכדי סיום. אלא, שלא אלה היו פני הדברים. מר גרטי עמד על המשך הדיון בערעור בשלוש עילות אלה: [א] פסיקת פיצוי גבוה מהסכום שנפסק לו; [ב] השוואת תנאי עבודתו במשרד הקליטה לאלה שהיו לו במשרד הפנים; [ג] הוצאת מכתבי "ההשמצה" מתיקו האישי.

בנסיבות המקרה שלפנינו ולצורך הערכת הסעד שנפסק למר גרטי, נודעת חשיבות לאירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי, עליהם נעמוד להלן.

ואלה העובדות שביסוד הערעור

[2] ביום 9.3.2003 החל מר גרטי עבודתו בתפקיד רכז אכיפה בכיר ביחידת האכיפה של עובדים זרים במחוז הצפון. מרכזה של היחידה נמצא בתחנת משטרת ההגירה בנמל חיפה. המערער הועסק בחוזה מיוחד לתקופה שמיום תחילת העסקתו ועד יום 31.12.2003. בסיום תקופת החוזה, הוארך תוקפו עד יום 31.3.2004 ופעם נוספת עד ליום 14.4.2004, וזאת מכוח הוראות נציבות שירות המדינה ולצורך בירור תלונותיו על ידי הנציבות. לדברי באי כח המערער (סעיף 128 ל"תגובה לסיכומי המדינה"), שכר היסוד ההתחלתי של המערער במשרד הפנים עמד על 4,074 ₪. נכון לחודש אפריל 2006, היה המערער צפוי, לפי טענתו, להשתכר 4,665 ₪ לחודש.

ההתחקות אחר העובדים הזרים בוצעה על ידי שוטרים ממשטרת ההגירה, לצד רכזי האכיפה מטעם משרד הפנים, במטרה לאתר עובדים זרים במקומות עבודה שונים ולעצור את אלה מהם שאינם נושאים רישיונות עבודה כדין, לצורך גירושם מהארץ.

ביום 18.5.2003, כחודשיים לאחר תחילת העסקתו ביחידה, כתב המערער למר אמיר גל (להלן: מר גל), מנהל יחידת האכיפה לעובדים זרים במחוז הצפון, מכתב שהוכתר כדלקמן: "בעיות ואירועים חמורים, הקשורים ליחידת האכיפה צפון בפרט ובנושא העובדים הזרים בכלל". מר גרטי עמד במכתבו על התנהגות פסולה של עובדים ביחידה כגון: הכאת עובד זר על ידי שוטר; שחרור ממעצר של עובד זר חוקי לאחר בדיקה באישון לילה; הובלת עובדים זרים על ציודם ברכב משטרה בתנאי צפיפות וללא תאורה; קבלת שי (פרחים) ממעסיק של עובדים זרים בעת שעסקו נבדק. עוד נכתב, כי השוטרים העורכים שימועים לעובדים הזרים מרבים לנבל את פיהם ולאיים על העצורים והשימועים מתבצעים באופן לא תקין. יחסם של השוטרים כלפי העובדים הזרים הוגדר במכתב כמשפיל ואף אלים.

בעקבות שליחת המכתב, קוימה ביום 20.5.2003 פגישה בין מר גרטי למר גל.

מר גרטי העלה תלונות אלה גם במכתבים לשר הפנים, לנציב שירות המדינה, למבקרת משרד הפנים ולמבקר המדינה. בעקבות מכתבו, נפגש מר גרטי ביום 24.6.2003 עם מבקרת משרד הפנים, הגב' ברכה פלאוט. נציבות שירות המדינה ערכה בירור לגבי טענותיו של מר גרטי באשר להתנכלויות מהן הוא סובל במקום העבודה עקב חשיפת מעשים פסולים של הממונים עליו. לא הובאו לידיעת בית הדין תוצאות הבירור שערכה נציבות שירות המדינה. עם זאת, נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, שביררה אף היא את תלונותיו של המערער, לא מצאה בסיס לטענותיו בעניין ההתנכלות.

ביום 26.6.2003 הורה ראש מינהל אוכלוסין דאז, מר הרצל גדז', לפטר את מר גרטי מעבודתו. הוראה זו הושעתה על ידי נציבות שירות המדינה לצורך בירור תלונותיו של המערער, וחוזה העבודה של מר גרטי הוארך עד ליום 31.3.2004.

נוסף על פניותיו בתוך שירות המדינה פנה מר גרטי לאמצעי התקשורת בשלהי חודש יולי 2003. בעקבות פנייתו פורסמו מספר כתבות בנושא, וזאת על פי גירסתו של מר גרטי. לכתב הערעור צורפה, בין היתר, כתבה מעיתון "הארץ" שהוכתרה כך: "במקום לחפש את השוטרים שהתעללו בעובדים זרים, מחפשים את ה'שטינקר'".

מנהל היחידה והממונה הישיר על המערער, מר מוטי ברקוביץ, הגיש נגדו ביום 10.7.2003, תלונה במשטרת ישראל בגין שימוש במחשב משטרתי ללא רשות. משטרת ישראל בדקה את התלונה, חקרה את מר גרטי וערכה חיפוש בביתו. תיק החקירה נסגר על ידי פרקליטות מחוז חיפה בעילת "חוסר אשמה", ביום 11.11.2003.

ביום 31.7.2003 התקיימה פגישה בין סמנכ"ל משרד הפנים, מר ישראל עינב, לבין עשרה רכזי אכיפה בסניף צפון, ומר גרטי בכללם. בפגישה הטיחו העובדים האחרים ביחידה האשמות ודברים קשים במר גרטי, האווירה במקום התלהטה ומר גרטי נדרש לעזוב את המקום מבלי שניתנה לו אפשרות להשיב לדברים. משסירב לעזוב, הוצא על ידי מאבטחים. הישיבה הוקלטה על ידי מר גרטי ללא ידיעת הנוכחים.

מר גרטי פנה למר יוסי בן עזרי, אמרכל המשרד שנכח בישיבה, וביקש לדעת מדוע הוצא מהישיבה. מר בן עזרי השיב, כי המערער עמד לתקוף את הסמנכ"ל ולפיכך הוצא מהישיבה. מר גרטי הכחיש את הדברים והגיש תביעת דיבה נגד מר בן עזרי בבית משפט השלום בחיפה. לתביעה צורף תמליל הישיבה (ת.א. 16575/03).

על אף היחס כלפיו במקום עבודתו ביקש מר גרטי להתקבל כעובד מדינה ולהמשיך את עבודתו ביחידה. הוא ניגש לבחינות הסמכה למקצוע יחד עם כ- 60 רכזי אכיפה שגויסו לעבודה במשרד הפנים, והיה היחיד מבין עובדים אלה שנכשל בן. מר גרטי חשב, כי תוצאות הבחינות לא היו נכונות ופעל כדי לבדוק את הדבר. הוא פנה לגב' בתיה כרמון, ראש מחלקת אשרות ארצית במשרד הפנים ומי שעסקה במשך שנים בהדרכת עובדי המשרד בנושא מתן האשרות לעובדים זרים. הגב' כרמון בדקה את טופס הבחינה של מר גרטי, חוותה דעתה כי הוא צבר בבחינה 68 נקודות, ופנתה בעניין למנכ"ל המשרד כדי למנוע את "התבזות המשרד". בעדותה ציינה הגב' כרמון, כי פוטרה על ידי ראש מנהל האוכלוסין והיא מנהלת הליך משפטי כנגד המשרד. לטענת נציגי המדינה, סיבה זו עמדה ביסוד מסקנתה של הגב' כרמון, כי בדיקת מבחנו של מר גרטי לא היתה תקינה.

בכל אלה לא הסתיים המאבק של מר גרטי. ביום 11.12.2003 הוא הגיע ברכבו לשער נמל חיפה, כאשר יום קודם לכן חתם מר ברקוביץ על אישור כניסה יומי עבורו לנמל. אולם, על פי הנחיותיו של מר ברקוביץ, המאבטח בשערי הנמל לא התיר את כניסתו לנמל והורה לו לעזוב את המקום. העניין התפתח לכדי עימות אלים שגרם לפציעתם של אחד המאבטחים ושל מר גרטי. מאז, בשל איסור כניסתו לנמל, לא הגיע מר גרטי לעבודה ביחידה. בגין "אירועי הנמל" נפתח נגד מר גרטי תיק פלילי שעניינו תקיפה והתנהגות פרועה במקום ציבורי. התיק נסגר על ידי המשטרה "מחוסר עניין לציבור". לאורך התקופה בה לא הותרה כניסתו של מר גרטי לשטחי הנמל, שולם לו שכר יסוד, והוא לא נדרש לבצע עבודה אחרת.

ביחידת האכיפה במחוז צפון התקבלו מכתבי תלונה כנגד מר גרטי על ידי שוטרי משטרת ההגירה שעבדו עימו. התכתבות זו לא הובאה לידיעתו ולא ניתנה לו הזדמנות להשיב עליה, אף שחלק מן הפניות תויקו בתיקו האישי.

במהלך חודש פברואר 2004 הודע למר גרטי, שאין כוונה להאריך את חוזה העסקתו מעבר ליום 31.3.2004. לדרישתו, קוים לו שימוע בפני מנכ"ל המשרד. השימוע נעשה בכתב ובסיומו הוחלט שלא להאריך את חוזה העבודה שלו מעבר ליום 14.4.2004. פניותיו של מר גרטי לנציבות שירות המדינה ולמשרד מבקר המדינה לא העבירו מעליו את חרב הפיטורים.

משכך פנה מר גרטי לבית הדין האזורי ביום 8.4.2004, בבקשה למתן סעד זמני למניעת סיום העסקתו ביחידה. הדיון בבקשה אוחד עם הדיון בהליך העיקרי.

סמוך לכך, החל מר גרטי לעבוד במוסדות להשכלה גבוהה באמצעות ארגון "הלל" במדינת פלורידה שבארצות הברית. לטענתו, עבד בהתנדבות, אולם קיבל לינה וארוחות ודמי כיס בסך 500$ לחודש. הצלחתו בתפקיד עולה ממכתבם של עובדי הסוכנות והאוניברסיטה מחודש אפריל 2005.

לחזרתו של מר גרטי לשירות המדינה נקדיש מילין לאחר שנביא את עיקרי פסק דינו של בית הדין קמא.

פסק דינו של בית הדין האזורי

[3] בית הדין האזורי עמד באריכות על טיעוני הצדדים ועדויותיהם, ומצא בית היתר לקבוע, כי "אנשי המשטרה כעסו על התובע בגין תלונותיו נגדם, רדפו, החרימו והשמיצו אותו כגרסתו וגרסת עדיו". בית הדין האזורי סבר, כי מערכת היחסים העכורה ביחידה היתה צריכה להביא למעורבות הממונים על מנת לתקן את ההתנהגות הלא ראויה של עובדי היחידה, אולם הדבר לא נעשה בגלל "חוסר שליטה מוחלט ואזלת יד מצידם". עדותו של מנהל היחידה, מר ברקוביץ, נמצאה לא מהימנה. בסופו של דבר, הגיע בית הדין האזורי למסקנה זו:

"פיטורי התובע נבעו ישירות מהאווירה העוינת שנוצרה סביב התובע כתוצאה מכך שהעז להביע ביקורת על התנהגות עמיתיו לעבודה, אשר כנראה היתה לא נאותה – בלשון המעטה. יחד עם זאת, גם התובע עצמו לא תרם מספיק מצדו לשיפור האווירה בינו לבין חבריו לעבודה. כל התנהלות הנהלת משרד הפנים, שהיתה אחראית על העסקת התובע, במסגרת עבודתו ביחידה, בלטה בחוסר מקצועיות מספקת ובחוסר תום לב".

חרף המסקנות החמורות אליהן הגיע בית הדין האזורי באשר להתנהלותו של משרד הפנים בפרשה, דחה בית הדין את עתירתו של מר גרטי להשיבו לעבודה, מן הטעם, כי "נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן צו להחזרתו של התובע לעבודתו במשרד הפנים, במיוחד כשמדובר בתקופת העסקה קצרה יחסית של כשנה וחצי בלבד".

לדעת בית הדין קמא התרופה המתאימה במקרה זה היא פיצוי על פיטורים שלא בתום לב ותוך הפרת חוזה העבודה. לפיכך, חויבה המדינה לשלם למר גרטי פיצוי כספי בשיעור ששה חודשי שכר, פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין עגמת נפש וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף מע"מ.

השתלשלות העניינים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי

[4] הפנייה לשר הפנים - התנועה למען איכות השלטון בישראל פנתה לשר הפנים בעניינו של מר גרטי במכתב מיום 13.7.2005. נציג התנועה מתח ביקורת על פסק דינו של בית הדין האזורי בפרט, ועל יכולתו של בית הדין לספק סעד יעיל לחושפי שחיתויות בכלל, וביקש מהשר לאפשר את שילובו מחדש של מר גרטי במשרד הפנים, בתפקיד ההולם את מעמדו וכישוריו. במכתב מיום 1.8.2005, דחה שר הפנים, מר אופיר פינס, את הבקשה לשילובו מחדש של מר גרטי במשרד הפנים ופנה למר גרטי, באופן אישי, בדברים אלה:

"... אילו היה מתברר לי כי בטענותיך באשר ל'חשיפה שחיתויות' כביכול ביחידת האכיפה היה שמץ של אמת אני הוא הראשון שהיה פועל להחזרתך לעבודה, אולם התברר כי עיקר טענותיך באשר ל'חשיפת שחיתויות' לא נוגעות כלל לשחיתויות ואף לא קרוב לכך, במקרה הטוב מדובר בהתנהלות בלתי תקינה שעשויה להוביל לטיפול משמעתי.

בהמשך להכרעת בית הדין לעבודה שלא להיענות לבקשתך לשוב ולחזור לעבודה במשרד הפנים, החלטתי בצעד לא שיגרתי לקיים דיון בנושא בלשכתי בהשתתפות כל הגורמים הרלוונטים במשרד, ראוי להדגיש, שחלקם כלל לא היו מעורבים בפרשה. ברצוני לציין כי כל הגורמים המקצועיים במשרד, ללא יוצא מן הכלל, היו תמימי דעים כי יש לכבד את החלטת בית הדין לעבודה ולא להחזירך לעבודה. לא זו אף זו, חלקם טענו כי החזרתך לעבודה במשרד הפנים עלולה לגרום נזקים בכל הנוגע ליחסי העבודה הפנימיים ולהתנהלות המשרד.

זאת ועוד, בבירור שערכתי התברר לי למרבה הפתעתי ואכזבתי כי תקופת עבודתך במשרד הפנים הסתכמה בכשנה בלבד ובמהלכה התגלו בעיות משמעת קשות...

אסף, לי בוודאי לא היתה דעה קדומה כנגדך בנושא שבנדון – ההפך הוא הנכון, אולם בנסיבות שנוצרו שוכנעתי כי אין מקום לחזרתך לעבודה במשרד הפנים".

[5] הערעור לבית הדין הארצי - בערעור שהגיש מר גרטי לבית דין זה ביום 8.9.2005 התבקשו סעדים אלה:

[א] צו המורה על השבתו של מר גרטי לעבודה "בשירות המדינה בתפקיד ובתנאים אשר הולמים את מעמדו, כישוריו וניסיונו";

[ב] פיצוי כספי נוסף "בגובה 8 חודשי שכר נוספים בגין אובדן שכר עד למתן פסק הדין";

[ג] משיכת מכתבי התלונה, ההתכתבויות וחוות הדעת אשר הוכנסו לתיקו האישי של המערער במהלך האירועים מושא הדיון;

[ד] "לחילופין, ובמידה ותבחר האופציה הפחות מועדפת על המערער והוא לא יוחזר כעובד למשרד הפנים, יבקש המערער כי יפסקו לו בנוסף פיצויים בגובה 6 חודשי שכר נוספים, בגין אומדן הפסדי שכר עתידיים; סך של 50,000 ₪ בגין פגיעה בכושר ההשתכרות כמו גם פגיעה בסיכויו למצוא עבודה; וסך של 30,000 ₪ נוספים בגין עוגמת הנפש, שמהווים פיצוי בגין הנזק אשר נגרם לו כתוצאה מפיטוריו שלא בתום לב על ידי המשיבה...".

שמענו את טיעוני הצדדים בערעור בדיון שהתקיים ביום 4.4.2006.

[6] הטיפול על ידי נציגי פרקליטות המדינה, נציבות שירות המדינה ובעלי תפקידים אחרים בשירות המדינה –

ביני לביני ועם הגשת הערעור לבית הדין הארצי, עבר הטיפול בתיק מפרקליטות מחוז חיפה לפרקליטות המדינה, ונציגתה הודיעה, כי נעשתה "בדיקה מעמיקה עם הגורמים הנוגעים בדבר". בסיכומים מטעם המדינה נאמר:

"... המערער ... הגיש את תלונתו, שנעשתה בתום לב ומתוך רצון להתריע על תקלות חמורות שהיה עד להן... התגבשה הדעה כי מתוך החשיבות הנודעת למסר לציבור מזה, ולשירות המדינה מזה, הרי שלמרות שבית הדין לא מצא לנכון להשיב את המערער לשירות המדינה, ככל שהמערער אכן מבקש למצוא את מקומו בשירות המדינה – מן הראוי לסייע בידו להיקלט בשירות המדינה".

ואכן, התקיימה ביום 9.11.2005 פגישה בין פרקליטי המדינה, באי כוחו של מר גרטי ומר גרטי עצמו. בפגישה, ציינו נציגי המדינה את נכונותם לאתר למערער תפקיד מתאים בשירות המדינה והחלו בפניות לגופים הרלוונטים. בתוך כך, פנתה באת כח המדינה לגורמים בנציבות שירות המדינה ומר גרטי הוזמן לפגישה אצל הגב' מירי יוגב, מנהלת תחום (משרדי הממשלה ויחידות הסמך) בנציבות, אשר נרתמה למציאת תפקיד למערער. בעקבות כך, זומן מר גרטי לראיון אצל מנכ"לית משרד הקליטה לשם בחינת אפשרות לקולטו כעובד המשרד. מר גרטי לווה לפגישה על ידי הגב' יוגב. בסופו של דבר, ביום 1.2.2006 החל מר גרטי לעבוד בתפקיד "מתאם קליטת עולי אתיופיה" במשרד לקליטת עליה.

לאחר הדברים האלה, נדמה היה כי הפרשה באה לסיומה. אולם, לא כך היו פני הדברים. כתשעה ימים לאחר שהחל המערער בתפקידו החדש, פנו באי כוחו של מר גרטי לנציגת המדינה ומפנייתם עלה, כי הוא עודנו עומד על העלאת גובה הפיצוי שפסק לו בית הדין האזורי. באת כוח המדינה מציינת, כי עמדה זאת היתה עבורה "הפתעה מוחלטת". מאחר ו"... בשבועיים האחרונים טרם תחילת עבודתו של המערער, לא רמזו באי כח המערער על כך שחרף העובדה שנמצא מקום עבודה למערער והוא עתיד להיקלט שם, הם עומדים על הערעור בכל הנוגע להגדלת הפיצוי שנפסק למערער בבית הדין קמא". לדברי באת כוח המדינה: בטעות ו"... בשל אי הבנה בין הגורמים המוסמכים במדינה, החל המערער ... לעבוד בתפקיד מתאם עולי אתיופיה במשרד לקליטת העליה, זאת בלי שהיה סיפק בידי באת כח המדינה לפנות לבאי כוחו של המערער ולהגיש במשותף הודעה לבית הדין הנכבד על סיום תיק הערעור". בין כך ובין כך, מר גרטי השתלב בעבודה במשרד הקליטה, ממשיך לעבוד בשורותיו, ומבקש את הכרעתנו בערעור זה.

יוער, כי עובר לחזרתו של מר גרטי לעבודה, הסתיימה בהסכם פשרה תביעת הדיבה שהגיש מר גרטי בבית משפט השלום בחיפה נגד אמרכל המשרד במחוז חיפה. בהסכם הפשרה נכללו "אמירות שתכליתן ליישר את ההדורים" ותשלום הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ למר גרטי.

טענות הצדדים בערעור לפנינו

[7] באי כח המערער טענו, כי על בית הדין לקבוע "נורמה עקרונית" של "השבת מצבו של העובד המתריע לקדמותו" ופסיקת סכום פיצוי שיתן "ביטוי לנזקים הריאליים". לטעמם, מר גרטי זכאי לתשלום פיצוי בגובה השכר שהיה מקבל לולא פוטר מעבודתו, רוצה לומר: פיצוי בגובה השכר לו היה זכאי החל ממועד פיטוריו ועד לקליטתו מחדש בשירות המדינה. על פי גישתם, חושפי שחיתויות או מי שהתריעו על מעשים בלתי תקינים, אינם צריכים לשאת בנזקים שנגרמו להם כתוצאה מעמידתם כמתריעים בשער העיר. המאמצים של נציגי המדינה להחזיר את מר גרטי לעבודה בשירות המדינה נראו לבאי כוחו של המערער כשורת הדין - פתרון ראוי ונדרש בנסיבות העניין, ולא כמעשה "חסד" לפנים משורת הדין. איתור מקום העבודה החלופי עבור המערער ארך תקופה בת חמישה חודשים, במהלכם נטען כי המערער נותר ללא עבודה. אשר לעבודה במשרד הקליטה נטען, כי טרם נחתם עם המערער חוזה עבודה; כי שכרו במשרד הקליטה עומד על 3,594 ₪ לחודש, בעוד במשרד הפנים היה צפוי להשתכר כיום סכום של 4,665 ₪ לחודש; וכי בתלוש שכרו לא נרשם ויתקו בעבודה. במסגרת טיעוניו בערעור, הוסיף מר גרטי עתירה להשוואת תנאי עבודתו במשרד הקליטה לאלה שהיו לו במשרד הפנים.

[8] באת כח המדינה טענה, כי פעלה ללא לאות לשם מציאת משרה למערער בשירות המדינה ולתיקון העוול שנגרם לו בשל חשיפת אי סדרים ביחידה. לשיטתה, הסכום שנפסק על ידי בית הדין קמא הוא סביר בנסיבות העניין ואף גבוה מזה שנפסק לתובעים אחרים במקרים דומים. באת כח המדינה הטעימה, כי מר גרטי לא תבע בבית הדין האזורי פיצוי בגין אובדן שכר ומדובר בסעד חדש המופיע לראשונה בכתב הערעור.

הכרעה

המסגרת הנורמטיבית, החוק ותכליתו

[9] בספר ויקרא פרק טז, כ"א - כ"ב, נאמר: "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". נדמה בעיניינו חושף השחיתיות דהיום ל"שעיר לעזאזל" דאז. מטרתו הינה לגלות ליקויים ובכך להביא למירוקם ולתיקונו של עולם. אולם לא אחת, הוא יוצא וידיו על ראשו, בבחינת אותו "שעיר לעזאזל".

אף כנסת ישראל בעת המודרנית עמדה על חשיבות פועלם של חושפי השחיתויות ועל הקשיים בפניהם הם ניצבים. בחודש מרץ 1996 פורסמה [2] "הצעת חוק הגנה על עובדים (חשיפת הפרת חיקוק ופגיעה בטוהר המידות), התשנ"ו – 1996. המדובר בהצעת חוק של חברי הכנסת יוסי כץ וחגי מרום, מטעם ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

"לא אחת קורה שעובדים שהגישו תלונה על מעשים בלתי תקינים במקום העבודה מוצאים את עצמם חשופים להתנכלות ורדיפה מצד המעבידים, הממונים, והחברים לעבודה. לעתים אף מפטרים אותם מעבודתם. מוצע על כן להגן בחוק על עובדים במצבים האמורים, בדרך של הקניית סמכות מיוחדת לבית הדין לעבודה, לפסוק פיצויים או לתת צו מניעה או אף צו עשה כנגד פגיעה בתנאי עבודה או פיטורין".

בשנת 1997 הפכה ההצעה לחוק, הוא "חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז – 1997" (להלן: חוק הגנה על עובדים או החוק). [3]

בסעיף 2 לחוק נקבע כדלקמן: "לא יפגע מעביד בתנאי עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". בית הדין לעבודה מוסמך להעניק שורת סעדים למי שנמצא חוסה בצילו של החוק: פיצוי כספי גם בגין נזק לא ממוני, מניעת פיטורים והחזרה לעבודה. עובד יהא זכאי לסעד על פי החוק רק אם הגיש את התלונה בתום לב או סייע בהגשתה בתום לב (סעיף 4(1) לחוק) והתלונה הוגשה לרשות המוסמכת (סעיף 4(3) לחוק). בכל הנוגע למעסיק פרטי, החוק מגן על עובד שהתלונן על הפרת חיקוק במקום העבודה או בקשר לעסקו או פעילותו של המעסיק. בגוף ציבורי מוענקת הגנה "... גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין" (סעיף 4 (2) לחוק). הגופים הציבוריים צוינו בתוספת לחוק, ועליהם נמנים, בין השאר, משרדים ממשלתיים ומוסדות המדינה, רשויות מקומיות וכן כל מפעל, מוסד, קרן או גוף אחר, שהממשלה משתתפת בהנהלתם. שר העבודה והרווחה (כיום שר התעשייה, המסחר והתעסוקה) הוסמך בחוק להוסיף, באישור ועדת העבודה והרווחה, גופים לרשימה.

המשפט הישראלי, דרך הפריזמה של כללי המשפט המנהלי וחובת תום הלב, מעניק הגנה לעובדים החושפים מעשים בלתי חוקיים במקום העבודה או התנהלות של עובד ציבור העומדת בניגוד לטוהר המידות או לסדרי מינהל תקין. מעסיק המפטר עובד החושף מעשה בלתי חוקי פועל בחוסר תום לב. נוסף על האמור, ראה המחוקק לנכון לעגן עלי ספר בחקיקה מפורשת את ההגנה על חושפי מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים, וזאת בחוק הגנה על עובדים. בחוק נקבע מי זכאי להגנה ומהן התרופות שבית הדין לעבודה מוסמך ליתן לעובד הנפגע עקב חשיפת מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים.

[10] במדינות רבות הוחקו חוקים המגנים על עובדים החושפים מעשים בלתי חוקיים. כך, עובדי הממשל הפדרלי בארה"ב מוגנים על ידי מספר חוקים: The Civil Service Reform Act of 1978 מגן על עובדים אשר מדווחים לממונים על "governmental fraud, waste or abuse". מכוח חוק זה קיים גוף ממשלתי מיוחד אשר אמון על קבלת מידע מעובדי מדינה על מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים בשירות המדינה הפדרלי. כמו כן, עובדי הממשל הפדרלי המתריעים על אפליה בלתי חוקית בשירות המדינה מוגנים על ידי פרק VII של The Civil Rights Act of 1964. החקיקה הפדרלית בעניין הבטיחות והגיהות בעבודה מגנה על עובדים בשירות הציבור הפדרלי החושפים מקרי הפרה של חובה חקוקה. חקיקה נוספת בעניין מכרזים של הממשל הפדרלי מגנה על עובדי קבלן החושפים מעשים בלתי חוקיים בהצעות המוגשות למדינה (The False Claims Act). אזרח פרטי אף רשאי להגיש תביעה, כמי שמייצג את הממשל הפדרלי, נגד הקבלן ולזכות לאחוז מהסכום הבלתי חוקי שהקבלן הוסיף להצעתו למכרז שפרסם הממשל הפדרלי. ועוד, במדינות רבות בארה"ב יש חוקים המקנים הגנה לחושפי מעשים בלתי חוקיים. לתיאור רחב של החקיקה האמריקאית ראה בספר המוצא על ידי ה- BNA בנוגע לפיטורים. [4]

[11] הגנה במגזר הפרטי - הגנה על עובדים במגזר הפרטי המגלים התנהגות בלתי חוקית במקום עבודתם מעוגנת בעקרונות טובת הציבור ותקנתו. בתוך כך, החברה - קרי ציבור האזרחים, מגינים על העובד המסרב לעשות פעולה בלתי חוקית עבור מעסיקו. במגזר הפרטי החוק מעניק הגנה בעיקר לעובד המתלונן על התנהגות בלתי חוקית במקום העבודה או המסרב לבצע פעולה בלתי חוקית. מהוראות החקיקה והפסיקה בעניין ההגנה על עובדים החושפים מעשים בלתי חוקיים אנו למדים, כי חשיבות טובת הציבור, הדוגל בכיבוד חוק וסדר, עולה על חשיבות טובת הגוף הפרטי. [5] ידוע, כי במקרים רבים עובד החושף התנהגות בלתי חוקית במקום עבודתו חשוף לפגיעה במעמדו ובהכנסתו. על כן, מעמידה החברה לימינו של עובד זה הגנה כדי לעודדו לחשוף או למנוע מעשים בלתי חוקיים. כך למשל, עובד הנחשף להפרה של פקודת הבטיחות בעבודה, שגלום בה סיכון לחיי העובדים, יש לעודדו להתריע על כך ולמנוע פגיעה בחיי אדם. כך, עובד של מעסיק פרטי המתבקש להסתיר הכנסה ולסייע למעסיקו להפר הוראות שבחקיקת המיסים, זכאי להגנה מפני פעילות מעסיקו כדי לעודדו לדווח על המעשים הבלתי חוקיים של המעסיק. ועוד, עובד המעיד נגד ממונה במפעלו אשר הטריד מינית עובדת זכאי להגנה כדי לקדם את השוויון בעבודה וליישם את החקיקה המגינה על העובדת מפני הטרדה מינית.

[12] הגנה במגזר הציבורי – נוסף על ההגנה הניתנת במגזר הציבורי לחושפי מעשים בלתי חוקיים מעניק החוק הגנה גם לחושפי מעשים בלתי תקינים. כך, מנהל בחברה פרטית יכול לשקול קבלת עובד מכח קשריו המשפחתיים ואילו מנהל במגזר הציבורי אינו יכול לעשות כן. קיימת חובה משפטית במגזר הציבורי לשמור על טוהר המידות של משרתי הציבור ולמנוע שימוש בכוח השלטוני באופן בלתי תקין. מנהלה של חברה פרטית עושה שימוש ב"כספו הפרטי" ואילו בעלי תפקידים במגזר הציבורי אמונים על כספי הציבור. למנהל עסק פרטי או חברה פרטית קנויה הסמכות הרחבה והפררוגטיבה לנהל את מפעלו תוך לקיחת סיכונים ועשיית טעויות, שכן הפגיעה בעסקו או בכספו אינה נוגעת לציבור. כמובן, שאף בחברה הפועלת במגזר הפרטי מוטלות הגבלות על בעלי התפקידים בחברה, כגון: חובת הנאמנות והחובה לפעול לטובת החברה, אך אלה אינן מגיעות כדי המגבלות המוטלות על בעלי תפקידים בגופים ציבוריים. עובדי המגזר הציבורי הינם משרתי הציבור אשר אינם מנהלים את רכושם הפרטי, כי אם את רכוש הציבור, כנאמניו. משום כך, עליהם להימנע הן מפעולות בלתי חוקיות והן מפעולות בלתי תקינות.

במגזר הציבורי, הרחיב המחוקק את ההגנה הניתנת לעובדים והחיל אותה גם על חשיפת התנהגות שיש בה משום פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין. הוראה זו שבחוק תכליתה לשמור על רמת התנהגות נאותה במגזר הציבורי. אין הוראה זו מכוונת כמובן להטיל דופי בכלל עובדי המגזר הציבורי. אולם, המחוקק ראה לנגד עיניו את החשש לאי-סדרים במגזר הציבורי, כגון: מינויים פוליטיים וקבלת עובדים לעבודה בשל קשריהם ולא על פי כישוריהם. התרענו על כך בפסק דין אלפריח. [6] שם בוטל מינויו של המערער לתפקיד סגן מנהל סניף חיפה של המוסד לביטוח לאומי משום שהתמנה בגלל השתייכותו למפלגה מסוימת. עובד הפועל כדי למנוע מינוי פוליטי זכאי להגנה מפני התנכלות בשל כך. במקרים מעין אלה, ניכרת חשיבותו של החוק, אכיפתו והתרופות המוענקות לעובדים במסגרתו.

[13] מנגנונים של הארגון המיועדים למנוע מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים

הארגון, הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי, מקים מנגנונים המיועדים למנוע מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים, כגון: מינויים של מנהל חשבונות, רואה חשבון, חשב, אחראי על תלונות בעניין הטרדה מינית, ועדת בטיחות ומבקר פנים. גם גורמים חוץ ארגוניים, כגון משטרת ישראל, אמונים על מניעת מעשים בלתי חוקיים וחקירתם. במגזר הציבורי הוקמו מנגנונים נוספים וביניהם: מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור, מפקחים על אכיפת הוראות חקוקות (כגון: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988), נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, [7] ועוד.

בארגון המתפקד כראוי קיים ממונה שאליו יכול העובד לגשת כדי לדווח לו על מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים של עובדים אחרים. בארגון כזה, כאשר עובד פונה לממונה בקשר למעשה בלתי חוקי או בלתי תקין, אותו ממונה דואג לבדיקת התלונה ולתיקון הצריך תיקון והעובד החושף ממשיך בעבודתו כרגיל.

החוק נועד לעמוד לימינם של עובדים חושפי שחיתויות, אולם הגנה זו נחוצה רק באותם מקרים בם הארגון אינו מתפקד כראוי, היינו – הממונה או המנגנון אליו פנה העובד לא פעלו על מנת לתקן את המחדלים, אלא פעלו כנגד העובד שחשף אותם מחדלים. ככל שקיימים יותר מנגנונים האחראים על טוהר פעילויות הארגון, כך גדלים הסיכויים שהארגון יפעל לתיקון מעשיו. לא כך ארע בשלביה הראשונים של הפרשה שבפנינו. במקרה דנן, טיפלו בתלונותיו של מר גרטי הממונים עליו במחוז, הממונים בהנהלת משרד הפנים, נציבות שירות המדינה ומשרד מבקר המדינה אך אלה לא ראו לנכון לפרוש הגנתם על מר גרטי, אף כאשר עניינו נדון בפני בית הדין קמא. בתוך כך, בבית הדין האזורי אף פרקליטות המחוז נחלצה להגן על מעשי הארגון. רק משהגיע הטיפול בערעורו של מר גרטי לפתחה של פרקליטות המדינה, או אז החל הטיפול הראוי בתלונות מר גרטי. באותו שלב התגייסו גם אנשי נציבות שירות המדינה לסייע בהגנה על מר גרטי ולמעשה להביא לתיקונו של העוול שנגרם לו. כך, בסופו של יום העניק הארגון הגנה למר גרטי, אם כי רק לאחר שבית הדין האזורי מצא שתלונותיו אכן היו בבחינת חשיפת מעשים בלתי תקינים של עובדי משרד הפנים.

[14] הגדרת חושף מעשים בלתי תקינים והמגבלות על "חשיפת שחיתויות" – סעיף 2 לחוק ההגנה על עובדים מגדיר מיהו העובד הזכאי להגנה מכוח החוק, כך: "...עובד... שהגיש תלונה נגד מעבידו או נגד עובד אחר של אותו מעביד, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור". הגנת החוק ניתנת רק לעובד המגיש את התלונה בתום לב. סעיף 3(ג) לחוק קובע, כי עובד המגיש "תלונת שווא" אינו זכאי להגנה. מדובר ב"תלונת שווא, בנסיבות שהתובע ידע על כך או שהיה עליו לדעת על כך...".סעיף 3(ב) לחוק מתייחס במפורש לחובת תום הלב של חושף המעשים: "... ואם מצא כי התלונה או כי הסיוע בהגשתה היו גם שלא בתום לב, רשאי בית הדין לחייב את התובע... בתשלום פיצויים למעביד או לעובד אחר שנגדו הוגשה התלונה". ממשיך החוק ובסעיף 4 קובע כי ההגנה שנקבעה בו תינתן רק בהתמלא כל התנאים הבאים: [א] העובד הגיש את התלונה בתום לב; [ב] אם "התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעביד, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין"; [ג] "התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסכמת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".

הינה כי כן, בצד ההגנה שמעניק החוק לחושף השחיתות, מוטלות עליו אף חובות כדי שיחסה בצל הגנה זו. כך וככל שהדבר אפשרי, עליו להשתדל לפתור את הבעיה בתוך הארגון פנימה, טרם הפנייה לגורמים חיצוניים. עליו לפעול בתום לב ובמטרה למנוע מעשים בלתי תקינים. ההגנה הניתנת לעובד החושף התנהגות בלתי חוקית או בלתי תקינה מותנית בכנות התלונות, קרי בכך שאין המדובר בתלונת שווא כמשמעה בחוק, ובכך שפועלו מונע ממניעים כשרים.

כמו כן, יש להבחין בין עובד החושף מעשים בלתי תקינים בתום לב ועל סמך דיווח אמת לבין עובד הטוען למעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים רק כדי לבוא חשבון עם עובדים אחרים או עם מעסיקו, משום שפוטר או לא קודם או אינו מרוצה ממצבו בארגון מסיבה אחרת. התפקיד של המנהל או המנגנון המטפל בתלונת עובד הטוען כי חשף מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים, הוא לבחון האם המדובר בתלונה מוצדקת. משימה זו קשה במיוחד, משום שמדובר בבדיקת מעשיהם של רעים לעבודה איתם עובד המנהל ועליהם הוא נסמך. עם זאת, הארגון צריך לשאוף לבחינת אמת של תלונות, כמו גם לקיום הידברות עם עובדים החושבים ונוקטים עמדות עצמאיות. אל לו לארגון לעודד תופעה של עובדים - "רובוטים" המבצעים כל פעולה שהממונה מטיל עליהם, אף אם היא בלתי חוקית או בלתי תקינה. שהרי, בסופו של יום, אין ארגון יוצא נשכר מפועלם של עובדים הפועלים מתוך “organized thoughtlessness”, כפי שהגדיר זאת המחבר פרד אלפורד בספרו Whistleblowers”". [8]

במאמר מוסגר יצויין, כי פעמים רבות הקביעה האם מדובר בחשיפת שחיתות, כמו גם קביעת עובדות אחרות הצריכות להכרעה בפרשות שעניינן חושפי שחיתויות, מלווה בקושי אינהרנטי. לבית המשפט אין מידע פנימי אובייקטיבי קודם על הארגון או המנהלים והוא תלוי בעובדות שבעלי הדין שוטחים בפניו. במקרים רבים עליו לשקול עדות כנגד עדות. כאשר המדובר בדרך כלל בעדותם של בעלי דין הנושאים בתרמילם מטען רגשי עמוק. מחד, חושף השחיתות החש כי נעשה לו עוול, ומאידך, עובד הארגון או מנהלו החשים, כי העובד בגד בארגון על שורותיו נמנה וכי מטרת ההליך להטיל רבב בארגון.

עלי לציין, כי במקרה דנן עלה בידי בית הדין קמא לקבוע את העובדות לאשורן.

[15] הטעם להגבלות על ההגנה הניתנת לחושפי שחיתויות – לאור החשיבות של גילוי שחיתויות וההגנה על חושפי מעשים בלתי חוקיים, ישאל השואל מה טעם מצא המחוקק בקביעת ההגבלות שסעיף 3 לחוק על ההגנה הניתנת לאנשים אלה ?

טעם זה מצינו בכך, שעל העובדים והמנהלים בארגון לעבוד יחדיו, שכם אחד, תוך שיתוף פעולה ואמון הדדי. יחסי עבודה תקינים הם רכיב חשוב ביותר בפעילות הארגון ובהצלחתו. עובד המאשים ממונה או עובד אחר במעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים מערער את יחסי העבודה וגורם לחוסר יציבות במקום העבודה. מנהל יתקשה להחליט החלטות נועזות וליזום מדיניות חדשה בארגון אם הוא מרגיש שעובדיו עומדים לתקוף אותו על כל חריגה ממדיניות העסקים הרגילה. עובד המקליט כל שיחה עם חבריו ועם הממונים עליו מקשה על קיום הידברות בארגון. הארגון הפרטי והציבורי סומכים על המנהלים, המנגנונים הפנימיים והמנגנונים החיצונים כדי לגלות מעשים בלתי חוקיים ובלתי תקינים במפעלם. על כן גילה המחוקק דעתו במפורש, כי הוא מעוניין ליחד את הגנת החוק למקרים בם העובד מגלה אי-סדרים ופועל בתוך הארגון לתקנם, ורק לאחר שהארגון לא נקט כל צעד לתיקון המצב, הוא פונה לדווח על אי-הסדרים אף מחוץ לארגון.

יש חשיבות במניעת מעשים בלתי חוקיים ובלתי תקינים בארגון, אך בדרך שלא תפגע בתפקוד הארגון. על כן, תכלית החוק היא להעניק הגנה לעובדים כאלה, תוך תחימת גבולות ההגנה, כדי למנוע שימוש לא צודק בה.

עם זאת, לא נסתרה מעניינו העובדה, כי לעיתים הבירור הנעשה בארגון פנימה נתקל בקשיים. לא אחת הנהלות או גופים מפקחים נמנעים מלערוך בירורים בנוגע לאי-סדרים במפעל; לעיתים קיים קושי בהוכחת המעשים הפסולים; יש שננקטת "סחבת" בחקירות ובתיקון הליקויים שנחשפו; לא תמיד קיימת סנקציה אפקטיבית כנגד העובד שנקט במעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים ואף אם קיימת - נמנע הארגון מליישמה; עובד בודד בארגון יתקשה, בדרך כלל, לשאת בקשיים ובעלות של מאבק המכוון נגד מעשיהם או התנהלותם של הממונים עליו. לפיכך, על ארגונים ובמיוחד על מנהליהם והממונים בם לברור תלונות, לברר היטב תלונות עובדים הבאים לחשוף מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים.

כך, גם על בתי הדין לעשות כל מאמץ להבין ללב חושף המעשים הלא תקינים. המדובר בדרך כלל במי ש"הולך כנגד הזרם", ובמעשיו, יש כדי לנתקו מרוב חבריו למקום העבודה. חושף השחיתות מסכן את עתידו בארגון, הוא עלול לסבול מתקיפות ונידוי מצד עובדי הארגון ועלול לשאת את המחיר הכבד של פיטורים ודיונים בבית הדין. מכאן, כי במקרה שבית הדין מגיע למסקנה, כי תלונת העובד מזכה אותו להגנה, על בית הדין להעניק לו את מלוא ההגנה שיש בה כדי למנוע פגיעה בו, וכן יש בה כדי להתריע בפני המעסיק על התנהגותו ולהרתיע ארגונים, במקרים עתידיים, מלהתנכל לעובדיהם.

[16] התרופות שניתנות לחושף מעשים בלתי חוקיים או בלתי תקינים – סעיף 3(א) לחוק הגנה על עובדים מסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי לעובד וליתן צו מניעה וצו עשה, לרבות צו המחזיר עובד לעבודתו. אשר לצווים מורה הסעיף, כי אלה יינתנו אם ראה בית הדין "שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו ליתן צו לפי סעיף זה, יביא בית הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע...". הוראה זו תקפה לגבי כל מעביד שהינו גוף ציבורי ולגבי מעביד פרטי המעסיק לפחות 25 עובדים.

[17] החזרה לעבודה - האם שגגה יצתה מלפני בית הדין קמא, עת לא מצא להחזיר את מר גרטי לעבודתו? על אף שבמקרה דנא פטורים אנו לכאורה מן החובה לדון בשאלה זו, באשר מר גרטי הוחזר לשירות המדינה בתפקיד אחר בעקבות התערבות פרקליטות המדינה, סבורני, כי משמדובר בסוגייה עקרונית, פטור בלא כלום אי - אפשר. החוק נוקב בסעד של החזרה לעבודה כאחת התרופות המקובלות במקרה הנכנס לגדרו של חוק הגנה על עובדים. החוק מסמיך את בית הדין ליתן תרופה זו, תוך התחשבות, בין היתר, ביחסי העבודה בארגון. מקום בו מתבקש סעד של השבה לעבודה, על בית הדין לשקול את תקופת העבודה, צורת ההעסקה, השפעת מתן הסעד על יחסי העבודה, ממצאי הגופים המוסמכים שבדקו את התלונה, וכיוצ"ב. [9] מכאן, כי החזרת מר גרטי לשירות המדינה במסגרת משרד הקליטה ולא במסגרת משרד הפנים מהווה איזון ראוי בין חשיבות החזרתו של העובד לעבודה לבין שמירה על היחסים במשרד בו עבד. על כן, לולא הוחזר מר גרטי לעבודה בשירות המדינה בעקבות התערבות פרקליטות המדינה ונציבות שירות המדינה, היה בית דין זה מורה להשיבו לעבודה בשירות המדינה. וכאמור לעיל, יש לשבח את אנשי פרקליטות המדינה ונציבות שירות המדינה שפעלו כדי להחזיר את מר גרטי לשירות המדינה. כמו כן, יפה עשה מר גרטי עת הסכים לחזור למשרד אחר בשירות המדינה.

פיצוי כספי

[18] מר גרטי טען בפנינו, כי סכום הפיצוי לעובד הבא בגדרי החוק, צריך לבטא נורמה של "השבת מצבו של העובד המתריע לקדמותו" ובקביעת סכום הפיצוי יש ליתן "ביטוי לנזקים הריאליים".

העיקרון, כי עובד המתריע על התנהגות פסולה במקום עבודתו, אינו צריך לצאת נפסד מהגשת תלונה מוצדקת העומדת בדרישות החוק, מקובל עלינו. לפיכך, בית הדין נדרש לקבוע סכום פיצוי שיבטא את נזקיו הריאליים של העובד הנפגע ולמעשה יחזיר אותו למצבו עובר להגשת התלונה.

[19] מאידך הצביעה באת כוח המדינה על כך, שהתקבל הרושם כי סוגיית גובה הפיצוי נדחקה לקרן זוויתו של דיון, ביחס לדרישה להחזרתו של המערער לעבודה בשירות המדינה. ולראיה, בכתב התביעה המתוקן לא נתבע פיצוי בגין אובדן שכר. לחילופין טענה המדינה, כי בית הדין האזורי פסק למערער פיצוי הולם בנסיבות העניין.

עוד נטען, כי באי כוחו של מר גרטי פעלו בחוסר תום לב שעה שלא הודיעו על כוונתם להמשיך את הליכי הערעור בכל הנוגע להגדלת הפיצוי שנפסק למר גרטי, חרף שילובו בעבודה בשירות המדינה. ואכן, סבורים אנו כי ראוי היה, שבמהלך ישיבות המשא ומתן שהתקיימו לצורך מציאת מקום עבודה חלופי למר גרטי, היו הוא ובאי כוחו מביאים לידיעת נציגי המדינה את עמדתם במלואה, לרבות עמידתם על טענותיהם לעניין הפיצוי הממוני. עם זאת, המדינה היתה מיוצגת לכל אורך הדרך, ואף דאגה לסיים בפשרה "ספיחים" אחרים של הפרשה, דוגמת תביעת הדיבה שהגיש מר גרטי בבית משפט השלום בחיפה. כך, שאפשר שהיה ביכולתה לברר אף מיוזמתה האם מתייתר הדיון באשר לפיצוי, וככל שהיה מתחוור לה שלא כך הוא - ניתן היה לסיים במשא ומתן את הסכסוך, על מכלול היבטיו.

יוטעם, כי לו נדון נושא הפיצוי במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, טוב היה שלא לקשור את החזרתו הראוייה של מר גרטי לשירות המדינה עם הגעה להסכם בעניין גובה הפיצוי.

הנה כי כן, אף שאופן התנהלותם של המערער ובאי כוחו במסגרת המשא ומתן אינה נקייה מספיקות, אין בכך כדי לשלול ממר גרטי פיצוי נוסף, ככל שנבוא לידי מסקנה שהוא זכאי לקבלו.

[20] באת כוח המדינה טענה עוד, כי המערער לא תבע פיצוי בגין אובדן שכר. בכתב התביעה המתוקן אכן לא מצויה עתירה מפורשת לפיצוי בגין רכיב זה, אולם בית הדין קמא התבקש "לפסוק לתובע פיצויים בגין נזקיו הממוניים והבלתי ממוניים בפרשה זו...". נזק הממון העיקרי שנגרם למר גרטי היה באובדן השתכרות, רוצה לומר: אי קבלת שכר בתקופה שבין פיטוריו לבין קליטתו המחודשת לעבודה בשירות המדינה.

גובה הפיצוי

[21] מר גרטי טען בפניינו, כי שכר היסוד לו היה זכאי כיום בהתאם לוותקו ודרגתו לולא פוטר, עומד על 4,665 ₪. המדינה לא הניחה בפנינו נתונים אחרים ולא כפרה בטענה זו. חישוב סכום הפיצוי יערך איפוא על פי שכר זה.

בית הדין האזורי חייב את המדינה לשלם למר גרטי פיצוי בשיעור שישה חודשי שכר וסכום נוסף של 30,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש. כך שסכום הפיצוי שנפסק למערער בבית הדין האזורי הוא 57,990 ₪ (30,000 + [6 X 4,665] 27,990 = 57,990 ₪ ).

כאמור לעיל, סבורים אנו כי מר גרטי זכאי לפיצוי מלא על אובדן השתכרות, בשל פיטוריו שלא כדין בגובה השכר שהיה משתכר בחודשים שמיום פיטוריו ועד לחזרתו לשירות המדינה.

בכתב הערעור ביקש מר גרטי, כי ייפסקו לו 8 חודשי שכר נוספים בגין אובדן השתכרות עד למועד מתן פסק דינו של בית הדין האזורי, שהם: 4,665 ₪ X 8 = 37,320 ₪ וזאת נוסף על הסכום שנפסק בגין עגמת נפש.

טענה זאת מקובלת עלינו, וכדי למנוע המשך התדיינות נראה לנו, כי יש לחייב את המדינה לשלם למר גרטי פיצוי בגין הפסד השתכרות אף עד למועד חזרתו של מר גרטי לשירות המדינה, כפי שיפורט להלן.

[22] עם זאת, מסכום הפסד ההשתכרות יש להפחית את שיעור ההשתכרות של מר גרטי באותה תקופה.

לדברי באי כוחו, פעל מר גרטי להקטין את נזקו בתקופת ניהול ההליכים בבית הדין. בסיכומים שהוגשו מטעמו צוין, כי הוא שימש כשליח הסוכנות היהודית בארה"ב בתקופה זו. לא הובאו לבית הדין מלוא הנתונים בעניין, אולם מחומר הראיות ותשובותיו של מר גרטי לשאלות בית דין זה, ניתן לעמוד על מידת הקטנת הנזק בתקופה הרלוונטית ואיננו סבורים, כי נדרשת החזרת העניין לבית הדין האזורי על מנת שישמע ראיות בעניין. על פי המסמכים שהוגשו, וביניהם מכתבי המלצה ותודה, מר גרטי החל את עבודתו כשליח הסוכנות בתחילת חודש ספטמבר 2004 ("early fall 2004") וסיים שליחות זו במהלך חודש אפריל 2005 (מכתב המלצה אחד הוא מ- 12.4.2005, בו מודה הכותב למר גרטי על עבודתו עד לאותו מועד). תקופת עבודתו היתה, איפוא, בת כשבעה חודשים. המערער ציין בפנינו, כי השתכר בתפקידו כשליח הסוכנות 500 $ לחודש שהם 3,500 $ לתקופה של 7 חודשים. סכום זה על פי השער הממוצע בתקופה הרלוונטית עולה כדי 15,365 ₪ (3,500 X 4.39 = 15,365).

מכאן, החשבון הכולל של הפיצוי בגין הפסד השתכרות הוא: שכר 14 חודשים מפיטוריו ועד למתן פסק דינו של בית הדין האזורי, היינו – סכום של 65,310 ₪ (4,665 X 14). מסכום זה יש להפחית את הסכום ששולם למר גרטי על פי פסק דינו של בית הדין האזורי בגין אובדן 6 חודשי שכר (27,990 ₪) ואת הסכום שהשתכר כשליח הסכנות בארה"ב (15,365 ₪). הנה כי כן, מר גרטי זכאי לקבלת פיצוי נוסף בסך 21,955 ₪ בגין אובדן השתכרות, בנוסף על שנפסק לו ברכיב זה על ידי בית הדין קמא (65,310 – 27,990- 15,365 = 21,955). בסכום הנפסק, לא לקחנו בחשבון את שווים של תנאי המחייה שנתנו למר גרטי בעת עבודתו כשליח, כגון: מגורים, ארוחות, הוצאות רכב ועוד, ככל שהיו כאלה. הטעם לכך, חלקו בכך שהמדובר במימון הוצאות, וחלקו - ברצוננו שלא להחזיר את ההליך לבית הדין קמא, כדי לערוך חשבון מדויק, שאפשר וייחיב אף הבאת ראיות נוספות. תחת זאת, בחרנו כדי לא להאריך את הדיון ולגרום לבעלי הדין הוצאות משפט מיותרות, לפסוק אנו את סכום הפיצוי.

זאת ועוד, הפחתנו את הסכום המגיע למר גרטי בסכום הנ"ל ולא בסכום שהיה מקבל לו הגיש תביעה לגמלת אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. לדידי, אין לבוא בטענות למר גרטי שהוא קיבל עבודה במקום לתבוע קצבת אבטלה. מדובר בעבודה שיש בה היבט של שירות ציבורי. יתרה מזו, עלינו לעודד אנשים לעבוד במקום לקבל קצבת אבטלה.

בכך לא תמה מלאכתנו, באשר מר גרטי הוחזר לעבודה בשירות המדינה רק ביום 1.2.2006 וכנראה סבל מהפסד השתכרות נוסף לתקופה שממתן פסק דינו של בית הדין האזורי ועד למועד החזרתו לעבודה, אם כי לא הובאו ראיות בעניין זה. בכתב הערעור, שהוגש בתחילת חודש ספטמבר 2005, ביקש המערער כי ייפסקו לו 6 חודשי שכר נוספים "בגין אומדן הפסדי שכר עתידיים". משקבענו, כי יש להשיב את מצבו של המערער לקדמותו וככל שלא עבד בתקופה זאת, זכאי מר גרטי לפיצוי בגין אבדן שכר גם בגין חודשים אלה. אין אנו יכולים לפסוק פיצוי בגין תקופה זו, מבלי שהובא בפנינו מלוא חומר הראיות. אך ניתן לסמוך על באת כוח המדינה שתבדוק יחד עם באי כוחו של מר גרטי אם הוא השתכר באותה תקופה ומה היה שכרו, ובהתאם לכך יגיעו הצדדים לגיבוש סכום הפיצוי הראוי עבור חודשים אלו.

[23] לא מצאנו מקום להתערב בסכום שנקבע על ידי בית הדין קמא כפיצוי בגין עגמת נפש. בבוא בית הדין האזורי להכריע באשר לשיעור הפיצויים שיש לפסוק בגין עוגמת נפש, נתן הוא דעתו למכלול הנסיבות הצריכות לעניין, לרבות התנהגות העובד המתריע, הממונים עליו ועמיתיו לעבודה; האירוע בשערי הנמל, בו התקיף המערער מאבטח שפעל על פי הנחיותיו של מר ברקוביץ; מעשיהם הפסולים של הממונים על המערער ואנשי המשטרה, שחלקם הועמדו לדין משמעתי; והמנגנונים הפנימיים שטיפלו בתלונות מר גרטי לפני הגשת התביעה לבית הדין האזורי. בבואנו לשקול האם להתערב בשיקול דעתו של בית הדין קמא, התחשבנו גם בהתנהלות הראויה של פרקליטות המדינה ונציגתה - עורכת הדין לייסר, של הגב' יוגב מנציבות שירות המדינה ושל מנכ"לית משרד הקליטה. עורכת הדין לייסר פעלה כגורם מדרבן ומניע להחזרתו של מר גרטי לשרות המדינה, הגב' יוגב פעלה למציאת מקום עבודה חלופי בשירות המדינה עבורו ולמציאת "תקן" לצורך העסקתו במשרד הקליטה ומנכ"לית משרד הקליטה נענתה למאמציהן בקולטה את מר גרטי לעבודה במשרד. פעילותן של עובדות מסורות אלו ושל עובדים נוספים, בעלי מצפון וחשיבה עצמאית, תרמו לתדמיתו החיובית של שירות המדינה והביאו לידי ביטוי את רצונם הטוב של חלק מנושאי המשרות הבכירים במדינה לתקן את העוול שנגרם למערער, בבחינת הפיכת העקוב למישור. לאור האמור, הגענו למסקנה, כי אין מקום במקרה דנן להתערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתו של בית הדין האזורי באשר לגובה הפיצוי בגין עגמת הנפש, בין השאר, גם לאור החזרתו של מר גרטי לשירות המדינה.

[24] לסיכום סוגית הפיצוי – אנו מחייבים את המדינה לשלם למר גרטי סכום פיצוי נוסף בסך 21,955 ₪, על אובדן השתכרות בנוסף על זה שנפסק על ידי בית הדין קמא, כאשר סכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום הגשת הערעור (8.9.2005) ועד לתשלום בפועל. הצדדים יבואו בדברים ביניהם ויסכמו את גובה הפיצוי בגין אובדן השתכרות, מיום מתן פסק הדין קמא ועד לחזרתו של מר גרטי לעבודתו בשירות המדינה לפי הכללים שהותוו לעיל.

[25] לא נחתום עניין זה, מבלי להתייחס בקצרה לחוות דעתו של חברי השופט יגאל פליטמן ולעמדת באת כח המדינה, לפיה, בפוסקנו למערער פיצוי כספי נוסף, אנו פוסקים לו מעבר לסעדים שנתבעו על ידו.

בחינת כתב התביעה המתוקן מעלה, כי אלו הסעדים להם עתר מר גרטי:

"יוסיף ויטען התובע, כי בשל כך הוא ראוי להיות מושב לתפקידו, לחילופין לתפקיד אחר ההולם את כישוריו, וכן לפיצויים כדלקמן: א. העדר יכולת להשתכר בשעות נוספות, כי נמנע ממנו לעבוד (לא הותירו לו כניסה לנמל חיפה החל בחודש 12/03) ובין היתר בשל עיכוב תוצאות המבחן אותו כתב במשך כחצי שנה. התובע יעמיד תביעתו זו על סך 9,000 ₪. ב. עוגמת נפש, ופיצויים לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין)... התובע יעמיד תביעתו כאן על סך 41,000 ₪. ג. פגיעה בשמו הטוב של התובע - 50,000 ₪. זאת, בעקבות מסמכים שנכתבו נגדו מבלי שהתאפשר לו לראותם..."

ובמקום אחר בכתב התביעה המתוקן הוסיף בא כוחו של מר גרטי, כי :

"15. התובע זכאי לפיצוי מאת הנתבעת, אם בשל נזקים ממונים שנגרמו לו - פגיעה בשכרו הפוטנציאלי, נזק ממון בעקבות האירוע בנמל חיפה ... וכן בשל נזקים לא ממוניים, ולרבות חוסר תום לב, והכול לשומת בית הדין הנכבד".

בסיכומי המערער בבית הדין קמא הוא עתר למתן צו להחזרתו לעבודה וכן לפסיקת פיצויים כספיים, אותם העמיד על סך 100,000 ₪. מעבר לכך אין טענה מפורשת באשר לזכאות לסעד כספי או לפיצוי בגין אובדן שכר.

האם בנסיבות אלה ראוי לפסוק למר גרטי פיצוי נוסף, על זה שפסק בית הדין קמא, בגין אובדן השתכרות ? סבורני כי בנסיבות הליך זה התשובה לשאלה זו חיובית.

[26] ראשית, אין אנו פוסקים למר גרטי סכום העולה על 100,000 השקלים שנתבעו על ידו. סך כל הסכום שעל המדינה לשלם למר גרטי עולה כדי הוא 79,945 ₪ [57,990 ₪ + 21,955 ₪].

שנית, ניסוח מעורפל ואולי רשלני של כתבי טענות ניתן לתיקון על ידי פירוש תכליתי. עולה מכתבי הטענות, כי מר גרטי ביקש לחזור לעבודתו או לשירות המדינה וכן תבע פיצוי שבית הדין ימצאו הולם, עד לסכום של 100,000 ₪. אכן, לא מדובר במפורש בשכר עבודה ולא הוגשו נתונים בעניין הפסד השתכרות, מעבר לשכרו האחרון של המערער. עם זאת, כתבי הטענות של המערער מדברים על פיצוי עבור הנזק שנגרם לו. כבסיס להערכת הפיצוי צוין שכרו האחרון של המערער. בנוסף, מר גרטי הסתמך על חוק ההגנה על העובדים ועל הסעיף בו אשר מסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי למגלה אי-סדרים.

שלישית, לדידי, תביעה להחזיר עובד לעבודתו, במיוחד בנסיבות פיטורים על רקע גילוי אי-סדרים, כוללת תביעה חלופית לפיצוי על אובדן הכנסה במקרה שבית הדין יקבע כי העילה מוצדקת אך אין להחזיר את העובד לעבודה.

רביעית, עמדת המדינה ועמדת חברי השופט פליטמן, לפיה אין לפסוק יותר משנתבע, וכעניין שבשגרה, אין לתקן פגמים בכתב התביעה בשלב הערעור, מקובלת עלי בעיקרו של דבר. אלא מאי - חוק הגנה על העובדים העניק לבית הדין סמכות רחבה להגן על עובדים מסוגו של מר גרטי. בנסיבות המקרה, הסכום שנפסק לטובת מר גרטי, היינו - 79,945 ₪, הינו פיצוי הולם ובכל מקרה אינו עולה על הסכום שניתן היה לפסוק לטובתו לו כתבי התביעה היו מנוסחים כדין.

הוצאת המסמכים מתיקו האישי של מר גרטי

[27] במהלך התקופה שתחילתה בחשיפת המעשים הפסולים על ידי מר גרטי, הוכנסו לתיקו האישי מכתבי תלונה בעניינו מטעם אנשי יחידת המשטרה עימם עבד, חוות דעת שליליות על תפקודו והתנהלותו וכן מסמכים נוספים. תוכנם של מסמכים אלה לא הובא לידיעתו של מר גרטי ואף לא ניתנה לו האפשרות להגיב על האמור בם.

בית הדין קמא קבע, בסעיף 86ב לפסק דינו, כי: "מכתבי תלונה נגדו הוכנסו, שלא בהתאם לכללים, לתוך תיקו האישי וללא ידיעתו". יוטעם, כי בכתב התביעה המתוקן שהגיש מר גרטי לבית הדין האזורי לא התבקש במפורש סעד של הוצאת המסמכים מתיקו האישי. תחת זאת, עתר המערער לקבלת פיצוי כספי בגין פגיעה בשמו הטוב בשל הכנסת מסמכים מכפישים לתיקו האישי, מבלי שהתאפשר לו לעיין במסמכים ולהגיב על תוכנם. לפיכך, אין תימה שבית הדין קמא נמנע מליתן צו המורה על הוצאת המסמכים מתיקו האישי של המערער.

בערעור התבקשנו להוציא מלפנינו צו המורה למדינה להוציא מתיקו האישי של מר גרטי את המסמכים האמורים. לשיטתו של מר גרטי, שגה בית הדין קמא בכך שלא הורה על הוצאת המסמכים כאמור, לאחר שבא לכלל מסקנה כי המסמכים תויקו שלא בהתאם לכללים הקבועים בעניין זה.

המדינה טענה בסוגייה זו, כי אין מקום ליתן סעד שעה שהוא לא נתבע בבית הדין האזורי. ככלל, צודקת המדינה בטענתה האמורה. אולם לטעמנו, במקרה דנא אין פני הדברים כנטען. אמנם טוב היה לו באי כוחו של מר גרטי היו מקפידים על ניסוח בהיר יותר של הסעדים המתבקשים על-ידם. אולם, מקריאת כתב התביעה המתוקן עולה, כי פועל יוצא מן הדרישה לאפשר למר גרטי לעיין בתיקו האישי, הוא הוצאתם של מסמכים שהגיעו לתיק שלא כדין או שלא בתום לב. כך בסעיף 26ז לכתב התביעה המתוקן נכתב: "התיק האישי מוזן בתלונות שאין מגלים אותן לתובע, ואין מאפשרים לו לעיין בו...". יתרה מכך, אין לומר כי למדינה לא ניתן יומה בסוגיה זו, אשר הפכה לאור השתלשלות העניינים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי, קרי, השבתו של מר גרטי לשירות המדינה, לסוגיה בעלת חשיבות רבה עבורו.

עוד טענה המדינה כי לא ניתן להוציא מסמכים מתיקו האישי של עובד, תוך שהפנתה לפיסקה 93.124 לתקשי"ר, והציעה שהמערער יעיין בתיקו האישי, יגיב למסמכים השונים שתויקו בו, ותשובותיו תתויקנה אף הן בתיק. באי כוח המערער דחו הצעה זו כמו גם הצעה אחרת, לפיה המסמכים יוכנסו למעטפה, על גביה יירשמו הגורמים המוסמכים לעיין בהם.

פיסקה 93.124 לתקשי"ר קובעת, כי אין לתייק בתיקו האישי של עובד תלונות או הערות שליליות, ללא ידיעת העובד ומבלי לאפשר לו להתגונן בפניהן. כך, עובד המעיין בתיקו האישי ומוצא כי תויקה בו תלונה ללא ידיעתו, רשאי להתגונן בפניה ותגובתו תתויק בתיק. הוראת פיסקה 93.124 לתקשי"ר אינה אוסרת באופן מפורש להוציא מסמכים מתיקו האישי של עובד, אולם מהודעת נש"מ מס' נו/19 מיום 20.2.1996, עולה לכאורה, כי אין להוציא חומר מתיקו האישי של העובד, ואם מוצא חומר חסוי באופן זמני, יש להחזירו לאחר העיון.

לאחר ששקלנו את עמדות הצדדים ובחנו את הוראות התקשי"ר והודעת הנש"מ באנו לכלל מסקנות אלה:

מחד גיסא, תיקו האישי של עובד ציבור חייב לבטא את דברי ימיו בשירות המדינה במלואם. לפיכך, הכלל צריך להיות שכעניין שבשגרה, אין להוציא מסמכים מתיקו האישי של עובד, כפי שקובעות הוראות נש"מ. ככל שקיימת טענה כנגד מסמך זה או אחר המצוי בתיק האישי, ניתן לצרף למסמך את תגובת העובד לו, כאמור בהוראות התקש"יר.

מאידך גיסא, אין זה כלל בל יעבור - ייתכנו מקרים בם תויקו בתיקו האישי של עובד מסמכים בטעות, או שלא בהתאם להוראות, או – חלילה – בחוסר תום לב. מקרים אלה טעונים תיקון, והתיקון הנכון יכול שיהא במשיכת המסמכים מן התיק, קרי - השבת המצב לקדמותו. אולם זאת רק במקרים חריגים, תוך מתן הודעה בדבר משיכת המסמכים לנציבות שרות המדינה והכנסת תיעוד ברור להוצאת המסמכים בתיק גופו.

בענייננו, קבע בית הדין האזורי, כי לתיקו האישי של המערער הוכנסו מסמכים שלא כדין. מצב זה טעון תיקון. על כן, אנו מורים למדינה להוציא את המסמכים מתיקו האישי של מר גרטי, אך תוך רישום על כך שמסמכים מן התיק הוצאו הימנו בהתאם להחלטת בית הדין. אין בהוראה זו שלנו כדי לגרוע מכוחה של המדינה להחליט, כדין, על הכנסה מחדש לתיקו האישי של המערער מסמכים, תוך קיום כל הוראות התקשי"ר הנוגעות לעניין, לרבות מתן אפשרות למערער להגיב למסמכים.

[28] סוף דבר – לו תשמע דעתי, יתקבל הערעור חלקית כדלקמן:

[א] המדינה תשלם למר גרטי סכום נוסף על הסכומים ששולמו לו בשל פסק דינו של בית הדין קמא בסך 21,955 ₪ נכון ליום הגשת כתב הערעור (8.9.2005). אם הסכום לא ישולם תוך 30 יום מהיום, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום. באי כוח הצדדים יבררו ביניהם את הפסד השכר של מר גרטי עד להחזרתו לעבודה בשירות המדינה.

[ב] הבקשה להורות על הוצאת מכתבי התלונה מתיקו האישי של המערער מתקבלת בכך, שהמסמכים ימשכו מן התיק, בהתאם להוראות סעיף 27 לפסק דין זה.

[ג] אנו מציינים את פועלן של באת כוח המדינה ונציגי נציבות שירות המדינה ומשרד הקליטה לתיקון העוול שנגרם למר גרטי ויש לברך על כך. התנהגות זאת מצטרפת לפעולת התנועה למען איכות השלטון אשר ייצגה את מר גרטי במאבקו לחשוף התנהגות בלתי תקינה.

השופט יגאל פליטמן

1. בכתב התביעה המתוקן שהגיש המערער לבית הדין האזורי הוא העמיד סכום תביעתו הכספית על סך של 100,000 ש"ח על פי הפירוט הבא:

א. "העדר יכולת להשתכר בשעות נוספות .... 9,000 ש"ח.

ב. עוגמת נפש ופיצויים לפי חוק הגנה על עובדים... 41,000 ש"ח.

ג. פגיעה בשמו הטוב של התובע .... 50,000 ש"ח.

2. בית הדין האזורי פסק למערער בגין פיטורים והפרת חוזה בחוסר תום לב ובגין עוגמת נפש, סך של 57,990 ש"ח (סעיף 24 לחוות הדעת של חברי הנשיא). בית הדין האזורי לא פסק למערער דבר בגין פגיעה בשם הטוב, מהטעם הפשוט שעילת תביעה זו – אינה בסמכות בית הדין.

3. משכך הם הדברים, לא נהיר לנו כיצד ניתן לפסוק למערער, כדעת חברי הנשיא, 8 חודשי שכר נוספים עד למועד מתן פסק דין על ידי בית הדין האזורי ולהגדיל עשות על ידי קביעה עקרונית של זכאות לפיצוי בגין התקופה שמיום מתן פסק הדין קמא ועד לחזרת המערער לעבודה, כל זאת, בגין עילת תביעה שאפילו לא נתבעה בכתב התביעה ולא שולמה עליה אגרה.

4. לגבי זאת יאוזכר מקרהו של אותו אחד, שקבל וחזר וקבל כלפי שמיים, על רוע מזלו שבעטיו אינו זוכה בהגרלת הלוטו; עד שלא יצתה בת קול ואמרה לו – "כיצד תזכה, אם אפילו את טופס ההגרלה אינך ממלא". אך הנה מתברר במקרה שלפנינו, שלהבדיל מבית דין של מעלה, הרי שבבית דין ארצי של מטה אפשר לזכות ואפילו ללא מילוי טופס תביעה.

באשר לשאר הדברים דעת הנשיא מקובלת אף עלי.

השופט שמואל צור

אני מצטרף לאמור בחוות דעת חברי הנשיא סטיב אדלר.

נציג עובדים מר שלמה גוברמן

אני מצטרף לפסק דינו של כבוד הנשיא סטיב אדלר.

נציג מעבידים מר משה אורן

אני מצטרף לחוות דעתו של כבוד הנשיא סטיב אדלר.

אחרית דבר

דין הערעור להתקבל חלקית, כאמור בפסק דינו של הנשיא, על דעתו החולקת של השופט פליטמן, לעניין פסיקת תוספת פיצוי.

לפיכך אנו מורים כדלקמן:

[א] המדינה תשלם למר גרטי סכום נוסף על הסכומים ששולמו לו בשל פסק דינו של בית הדין קמא בסך 21,955 ₪ נכון ליום הגשת כתב הערעור (8.9.2005). אם הסכום לא ישולם תוך 30 יום מהיום הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום. באי כוח הצדדים יבררו ביניהם את הפסד השכר של מר גרטי עד להחזרתו לשירות המדינה.

[ב] הבקשה להורות על הוצאת מכתבי התלונה מתיקו האישי של המערער מתקבלת בכך, שהמסמכים יוצאו מהתיק בהתאם להוראות סעיף 27 לפסק דין זה.

[ג] אנו מציינים את פועלן של באת כוח המדינה ונציגי נציבות שירות המדינה ומשרד הקליטה לתיקון העוול שנגרם למר גרטי ויש לברך על כך. התנהגות זאת מצטרפת לפעולת התנועה למען איכות השלטון בישראל אשר ייצגה את מר גרטי במאבקו לחשוף התנהגות בלתי תקינה.

בהתחשב במכלול נסיבות הערעור, לרבות התנהלותם של נציגי המדינה בשלב הערעור כדי לתקן את הפגיעה שנגרמה למר גרטי, סכום שכר טרחה שעל המדינה לשלם למר גרטי הוא 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן בהעדר הצדדים בירושלים היום, כ"ט תמוז התשס"ו (25.07.06), ויישלח לבאי כוח הצדדים.

השופט שמואל צור

השופט יגאל פליטמן

הנשיא סטיב אדלר

נציג מעבידים מר משה אורן

נציג עובדים מר שלמה גוברמן

---

[1] עב 1389/04; סגנית השופט הראשית איטה קציר ונציגי ציבור מר אהרון אופיר ומר מאיר בן-שושן.

[2] הצעות חוק 2518 י"ב באדר התשנ"ו, 4.3.1996, ע' 593.

[3] ספר החוקים 1611 י"ג באדר א' התשנ"ז – 20.2.1997, ע' 66.

[4] Holloway and Leech, Employment Termination, Rights and Remedies, second edition, Bureau of National Affairs, 2004, pp. 149 -283.

[5] עע (ארצי) 1504/05 ד"ר ללה אבין - מכבי שירותי בריאות, לא פורסם, ניתן ביום 8.3.2005.

[6] דב"ע מח/168-3 אלפריח - רוטנברג, פד"ע יט 515.

[7] נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מתמנה מכוח סעיף 22 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1988.

[8] C. Fred Alford, Wistleblowers, Cornell U. Press, 2001, p. 97.

[9] ראו בעניין השיקולים לאכיפת יחסי עבודה והמקרים המתאימים למתן סעד זה: עע 406/99 זוסלין גולדאפר - קופת חולים כללית, פד"ע לה 241, בעמוד 243-244; עס"ק 1008/00 הורן את ליבוביץ בע"מ - -הסתדרות העובדים, פד"ע לה 145 בעמודים 160, 161; דב"ע נז/300-3 ד"ר דוד וייס - המרכז הרפואי שערי צדק, פד"ע לה 607, 618.