בית הדין הארצי לעבודה

עע 001091/04

המערער	מיכה רז
המשיבים	1. מ.ב. תשלובת בניה של הקיבוץ הארצי (בפירוק) 2. מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי (בפירוק) 3. הכונס הרשמי 4. המוסד לביטוח לאומי

בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט-ליבנה

נציג עובדים מר בן-עמי עמירן, נציגת מעבידים גב' אמירה גלין

בשם המערער עו"ד יובל ינאי ועו"ד גלית רשף

בשם המשיבות 1-2 - עו"ד משה דיין

בשם המוסד לביטוח לאומי - עו"ד רחל בן רחמים - סובול

פסק דין

השופט שמואל צור

1. השאלה העומדת בפנינו היא מה מעמדו של חבר קיבוץ, המועסק במפעל חיצוני לקיבוץ, להגיש תביעת חוב למפרק של המפעל בו הועסק: האם מעמדו של העובד ייקבע על פי מערכות היחסים שנוצרו בינו לבין המפעל בו הועסק ובתוקף מעמדו כעובד הוא זכאי להגיש תביעת חוב למפרק המפעל או שמעמדו נגזר מהיותו חבר קיבוץ וככזה אין לו קשר ישיר אל המפעל ואין הוא זכאי להגיש תביעת חוב כעובד.

הרקע העובדתי

2. במועדים הרלבנטים לענייננו, היה המערער חבר קיבוץ אילון (להלן - הקיבוץ). הקיבוץ הוא אגודה שיתופית ומעמד חבריו נקבע בתקנות האגודה. הקיבוץ משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי והמשיבות 1 ו-2 הן חברות שמניותיהן בבעלות הקיבוץ הארצי (להלן – החברות).

3. בשנים 1988 - 1994 הועסק המערער בחברות. בית הדין האזורי קבע כי הקשר בין המערער לבין החברות נוצר בין המערער לבין מנכ"ל המשיבה מס' 1, על סמך כישוריו של המערער.

4. העסקתו של המערער בחברות נעשתה באישור הקיבוץ . בין הצדדים הנוגעים לעניין לא נערך כל הסכם בכתב אך אין חולק כי נוצר ביניהם הסכם משולש שעיקריו הם:

(1) המערער הועסק על ידי החברות.

(2) שכרו של המערער שולם על ידי החברות במישרין לקיבוץ, כנגד חשבוניות שהנפיק הקיבוץ.

(3) לא חל שינוי במעמדו של המערער כחבר קיבוץ והוא המשיך להנות מכל זכויותיו מן הקיבוץ בתוקף מעמדו זה.

5. דמי הביטוח הלאומי בקשר להעסקתו של המערער בחברות שולמו על ידי הקיבוץ כפועל יוצא ממעמדו של המערער כחבר הקיבוץ. כפי שקבע בית הדין האזורי, מדובר בדמי ביטוח לפי "סיווג 01" המקובל לגבי עבודתם של חברי קיבוץ והמחושב על בסיס מפתח של עלות הוצאות מחיה של חבר קיבוץ. על פי קביעת בית הדין האזורי, סיווג זה שונה מ"סיווג 5" שעל פיו דמי הביטוח הלאומי מנוכים במישרין משכרו של העובד המקבל את שכרו במישרין מן המעסיק על פי תלושי שכר. כאמור, בענייננו, דמי הביטוח הלאומי שולמו על ידי הקיבוץ לפי "סיווג 1 ", היינו - כפועל יוצא ממעמדו של המערער כחבר קיבוץ.

6. בשנת 1994 נכנסו החברות להליך של פירוק ובמועד זה נותר חוב של שכר עבודה ופיצויי פיטורים בקשר להעסקתו של המערער. הקיבוץ הגיש למפרקי החברות תביעת חוב בקשר לעבודתו של המערער. ככל שעלה בידינו לברר, תביעת חוב זו לא אושרה על ידי המפרק או שנקבע לגביה כי אין היא בדין קדימה ומעמדה כתביעת חוב של נושה רגיל.

7. על רקע זה הגיש המערער תביעה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב כנגד המפרק ובה ביקש להורות למפרק להכיר בחוב בגין השכר ופיצויי פיטורים כחוב בדין קדימה (תיק פש"ר 116/94; בש"א 103384/98). המערער טען כי בינו לבין החברות התקיימו יחסי עובד ומעביד ויש להכיר בו כעובד הן לצורך קביעת זכאותו לדין קדימה לפי סעיף 354 לפקודת החברות והן לגבי זכויותיו כלפי המוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. הדיון הועבר לבית הדין לעבודה לצורך הכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד.

8. המוסד לביטוח לאומי ביקש לדחות את התביעה בטענה כי יש לראות את הקיבוץ כ"מעבידו" של המערער ולא את החברות. מפרק המשיבות הצטרף לעמדת המוסד וטען כי המערער נשלח לעבודתו בחברות כ"פעיל" מטעם הקיבוץ. המפרק הוסיף כי העובדה שהקיבוץ הגיש את הוכחת חוב מעידה על כך כי הקיבוץ ראה עצמו כבעל חובן של המשיבות.

פסיקת בית הדין האזורי

9. בית הדין האזורי (השופטת חגית שגיא; ע"ב 914276/99) דחה את תביעת המערער. בית הדין האזורי קבע כי אומנם המערער לא שימש כפעיל אשר נשלח על ידי הקיבוץ למתן שירות, אלא היה עובד החברות. בית הדין קיבל את גרסת המערער לפיה הקשר עם החברות נוצר על סמך כישוריו האישיים ובמסגרת משא ומתן ישיר בינו לבין החברות. כן נקבע כי גם על פי מבחן ההשתלבות שימש המערער כעובד החברות, שכן השתלב בעבודתן ולא היה לו כל עסק עצמאי משלו.

עם זאת קבע בית הדין האזורי כי הואיל ועניינה של תביעת המערער הינה תביעה כנגד מפרק החברות וכנגד המוסד לביטוח לאומי לתשלום גמלה, יש להכריע בה תוך התייחסות להוראות הרלבנטיות בחוק הביטוח לאומי.

לצורך זה, סבר בית הדין כי יש לבחון, בנוסף למהות הקשר בין המערער והחברות, גם את ההתקשרות המקבילה שקמה בין החברות לקיבוץ
(סעיף 9 ח' לפסק הדין).

בקשר לכך קבע בית הדין כי אומנם המערער השתלב בעבודת החברות אך הוא עצמו לא קיבל שכר בגין עבודתו, אלא התשלום שהגיע לו שולם לקיבוץ ישירות מהחברות. כן נקבע כי ההתקשרות החוזית למתן התמורה עבור עבודת המערער נעשתה בין הקיבוץ לחברות, כמעט ללא מעורבות המערער. אף המערער עצמו לא התעניין בגובה הסכומים שהועברו לקיבוץ. כן צוין כי הקיבוץ שילם מס הכנסה וביטוח לאומי עבור המערער, למרות שבדרך כלל ניכוי תשלומים האמורים נעשים ישירות על ידי המעביד משכרו של העובד. בית הדין האזורי היה ער לטענת רואת חשבון של הקיבוץ גב' סילביה רוטברט לפיה כאשר התשלום מבוצע באמצעות חשבונית ולא בתלוש משכורת, לא ניתן לדווח על תשלום דמי ביטוח לפי סיווג 05 אלא לפי סיווג 01. עם זאת, ציין בית הדין כי ההחלטה על אופן ביצוע התשלום היתה של הקיבוץ וזאת מטעמים של חסכון במס.

בית הדין הסיק כי הקיבוץ העמיד לרשות החברות את כח עבודה של המערער וקיבל מהמשיבות תמורה בגין עבודתו ולכן הקיבוץ הוא "מעבידו" של המערער. כן צויין כי אומנם המערער יצר בעצמו את קשר העבודה עם המשיבות, אך מאחר ששכרו הועבר על ידי המשיבות ישירות לידי הקיבוץ, לא ניתן לראות בהתקשרותו משום התקשרות אישית, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי.

הערעור

10. בערעור בפנינו טוען המערער כי בית הדין האזורי טעה במסקנה אליה הגיע. לטענתו, משעה שנקבע כי המערער עבד בחברות כ"עובד" ולא כ"פעיל"

מטעם הקיבוץ ואף השתלב בעבודת החברות, צריך היה בית הדין להגיע למסקנה כי החברות - ולא הקיבוץ - היו המעבידות שלו. לטענתו, העובדה שהעברת השכר נעשתה באמצעות חשבונית לקיבוץ ישירות ולא בתלוש שכר אינה משנה לעניין מעמדו כעובד החברות, שכן העברת שכרו של עובד לקיבוץ מתחייבת מכוח תקנון הקיבוץ.

לטענת המערער, השאלה האם אדם הוא "עובד" אם לאו, צריכה להיבחן על פי מכלול הסממנים תוך התייחסות למבחנים הנהוגים בפסיקת בתי הדין לעבודה, ללא התייחסות להגדרת "עובד" שבסעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי. בכל מקרה הסעיף האמור לא רלבנטי כלל מאחר שהוא דן במקרה בו חבר הקיבוץ מועסק על ידי הקיבוץ עצמו, להבדיל מענייננו בו המערער עבד בגוף חיצוני.

לטענת המערער, קביעת בית הדין בדבר התקשורת משולשת בין המערער, החברות והקיבוץ מנוגדת לקביעה הקודמת של בית הדין לפיה ההתקשרות שנוצרה בין המערער לחברות היתה התקשרות אישית, על סמך כישוריו של המערער ובמסגרת משא ומתן ישיר ביניהם.

11. החברות תומכות בפסק דינו של בית הדין האזורי ומדגישות כי עבודת המערער נעשתה עבור הקיבוץ ושכרו שולם לקיבוץ. כך גם הזכויות הסוציאליות שהגיעו למערער שולמו במסגרת הסכום הכולל ששולם לקיבוץ. לטענתן, העובדה שהקיבוץ הגיש תביעת חוב למפרק מעידה על כך שהקיבוץ ראה עצמו כבעל חוב של החברות בכל הנוגע לתשלום בגין עבודתו של המערער.

12. גם המוסד לביטוח לאומי תומך בפסיקת בית הדין האזורי ומדגיש כי צדק בית הדין האזורי בכך שבחן את תביעת המערער תוך התייחסות להוראות

חוק הביטוח הלאומי, שכן לכך יש השלכה ישירה על הזכות לגמלה על פי פרק ח' לחוק.

המוסד מוסיף כי הוכחת החוב שהגיש הקיבוץ נחתמה בידי המערער בעצמו, בתוקף תפקידו כמנהל הכספים של הקיבוץ, ולא הוגשה כל תביעת חוב בשם המערער עצמו. לפיכך, לפי דיני חדלות פרעון החוב כלפי הקיבוץ הוא חוב רגיל ולא בדין קדימה ומשלא נותר כסף בקופת הפירוק דין הוכחת החוב להידחות.

עוד טוען המוסד כי המערער כלל לא היה מעורב בקביעת גובה התמורה שנתקבלה בגין עבודתו ואף לא באופן העברתה לקיבוץ. לפיכך, כך נטען, בצדק קבע בית הדין האזורי כי המערער היה "עובד" הקיבוץ ואת הפעולה עשה עבור הקיבוץ ובמסגרתו. המוסד מדגיש כי יש חשיבות רבה לאופן סיווג דמי הביטוח הלאומי ששולמו בקשר לעבודתו של המערער. לא יעלה על הדעת כי הקיבוץ אשר בחר לשלם עבור המערער דמי ביטוח על פי
"סיווג 01", שהינו נמוך במיוחד, יזכה לזכויות להן היה זכאי כאילו היה המערער ב"סיווג 5".

דיון והכרעה

13. השאלה שעמדה לדיון בבית הדין האזורי ובפנינו הינה, אפוא, מה מעמדו הנכון של המערער כלפי מפרק החברות וכלפי המוסד לביטוח לאומי: האם היה המערער "עובד" של החברות ומשם כך מגיעות לו זכויות בדין קדימה המשולמות על ידי המוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, או שהמערער הועסק בחברות כחבר קיבוץ ויתרת חובן של החברות בקשר להעסקתו היא כלפי הקיבוץ ולא כלפיו.

14. עניין לנו ביחסי עבודה משולשים שנרקמו בין הקיבוץ, העובד והחברות. נדמה לעצמנו משולש שווה צלעות אשר כל אחד משלושת הגורמים האמורים ממוקם באחד מקודקודיו. צלעותיו של המשולש משקפות שלוש מערכות של יחסים משפטיים:

האחת - היחס שבין המערער לקיבוץ.

השניה - היחס שבין המערער לחברות המעסיקות.

השלישית - היחס שבין החברות לקיבוץ.

יחסים אלה נוצרו בהסכם בין שלושת הגורמים. הסכם זה אומנם לא עוגן במסמך בכתב, אך פעל למעשה במרוצת השנים. מדובר בהסכם מחייב לגביו אין לנו קושי לשרטט את קוויו העיקריים: המערער - במעמדו כחבר הקיבוץ - הושאל לעבודה בחברות. בתקופת ההשאלה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברות, על פי המבחנים המקובלים ליחסים אלה. שכרו של המערער שולם על ידי החברות במישרין לקיבוץ כנגד הוצאת חשבונית והמערער לא קיבל לידיו כל תשלום מן החברות וכן לא קיבל תלושי שכר. הסבת שכרו של המערער לקיבוץ נעשתה מן הסתם מכח חוק המחאת חיובים, תשכ"ט- 1969. המערער היה חבר קיבוץ ובמסגרת זו הוא קיבל את כל המגיע לו מן הקיבוץ בתוקף מעמדו זה. הקיבוץ דיווח על המערער כמי שמועסק ב"סידור העבודה". על יסוד דיווח זה שולם לביטוח הלאומי דמי ביטוח לפי "סיווג 01". הסדר זה, ככל הנראה, היה לשביעות רצון כל הצדדים: המערער נותר חבר קיבוץ. מחסורו של המערער סופק לו על ידי הקיבוץ והוא לא הוטרד באשר לשכרו וזכויותיו. עלות שכרו של המערער לחברות היתה, ככל הנראה, פחותה בשל שיעורי המס המופחתים ששולמו לגביה.

15. יחסים משולשים שכאלה אפשריים. הם מעוגנים בהסכם בין השותפים להסדר ועקרונית יש לכבד אותם ולתת להם תוקף מכח עקרונות דיני החוזים. כך, למשל, במסגרת היחסים המשולשים, לא יוכלו החברות לטעון שהמערער לא היה עובד שלהן ולכן לא מגיעות לו זכויות הקבועות בחוק. כך גם, במסגרת יחסים זו, לא יוכל העובד לטעון כי על החברות לשלם את שכרו לידיו ולא לקיבוץ והקיבוץ לא יוכל לטעון שהמערער אינו מועסק במסגרת "סידור העבודה" של הקיבוץ. כללו של דבר הוא שיש לכבד את ההסכם המשולש שנוצר ולתת לו תוקף. עם זאת, ההכרה בתוקפם של יחסי עבודה משולשים חייבת להיעשות בזהירות. על בית הדין הבוחן יחסים מסוג זה מוטלת חובה לתת דעתו לשאלה האם היחסים הללו הם יחסים של אמת העולים בקנה אחד עם האינטרסים של כל הצדדים ל"עיסקה". על בית הדין לבחון האם הסדר שכזה אינו מנוגד לתקנת הציבור. על בית הדין להקפיד ולשמור שההסדר יהיה סביר ולא יגרום לניצול לרעה של מי מן הצדדים או יעניק למי מן הצדדים יתרון בלתי סביר. על בית הדין לתת מעמד ותוקף לעקרון תום הלב ביחסים שבין כל השותפים להסדר. על בית הדין למנוע מצב של התעשרות שלא כדין של מי מן הצדדים על חשבון רעהו או על חשבון קופת הציבור. על בית הדין לתת את דעתו, במקרה המתאים, על השפעת ההסדר על מעמדם של ארגוני עובדים ולמנוע מצב של עקיפת הסדרים קיבוציים או הסדרים מינהליים או חוקיים בני תוקף (ראו דב"ע שם/129-3 יוסף הרשקוביץ – מדינת ישראל, פד"ע יב' 255 ובעיקר סעיף 8 בעמוד 260). בסוגיה זו אין כללי ברזל נוקשים. בית הדין יבחן את ההסדר שנוצר, על כל פניו וצדדיו, יבחן את טיבה של התביעה שבפניו ואם היא מוצדקת בנסיבות כל עניין על רקע המערך המשולש שנוצר. שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד תהא רק אחד מן הפרמטרים שייבחנו.

16. יחסי עבודה משולשים עלולים ליצור מצב של קיפוח של אחד הצדדים, ובדרך כלל העובד הוא הגורם הנמצא מקופח. כך, למשל, יחסי עבודה משולשים קיימים במצב בו חברת כח אדם מפנה עובדים לעבודה אצל מעסיק באופן ששכרו של העובד משולם על ידי חברת כח האדם. במצב זה לא תמיד ברור, לאמיתו של דבר, מה מעמדו של העובד, מיהו המעסיק של העובד, ומהן זכויותו של העובד (ראו לעניין זה מאמרו של מרדכי מירוני, "מיהו המעביד – הגדרת יחסי עובד – מעביד בתבניות העסקה מודולריות", עינוי משפט ט' התשמ"ג, עמוד 505 בעיקר בעמודים 533 ואילך וכן מאמרה של רות בן – ישראל, "מיקור חוץ של המשאב האנושי", שנתון משפט העבודה ז', תשנ"ט, עמוד 5 במיוחד בעמודים 22 ואילך).

אין בכוונתי להכנס, בענייננו, לסבך הבעיות הנוצרות והעלולות להיווצר ביחסי עבודה משולשים. בענייננו נחה דעתי שהתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה משולשים שלא קיפחו איש ולא נטען כי הם נוגדים את החוק או

את תקנת הציבור. בענייננו מדובר אפוא ביחסים משפטיים שיש מקום לכבדם ולתת להם תוקף.

17. כפי שראינו, במצב דברים רגיל יש לתת תוקף להסדר שנוצר ביחסי עבודה משולשים. לפי זה, בענייננו, נוצר המצב הבא: המערער עבד בחברות אך מלוא שכרו לא שולם וכן לא שולמו לו פיצויי פיטורים. על פי ההסדר המשולש שבין הצדדים, הימחה המערער את זכויותיו הכספיות מן החברות אל הקיבוץ. לפי זה, עילת התביעה לתבוע את החברות עומדת לקיבוץ ולא למערער וקיומם של יחסי עובד ומעביד בין המערער לבין החברות אינם רלבנטיים. כך קבע למעשה בית הדין האזורי ולכאורה בצדק.

18. אלא שבית הדין האזורי לא נתן דעתו, או לא נתן משקל ראוי, לעובדה שהעניין העומד לדיון חורג מן התחום הפנימי של יחסי העבודה המשולשים שנרקמו בין הצדדים. בענייננו מדובר ביחס משפטי שנוצר בין אחד מקודקודי המשולש (המערער) לבין המוסד לביטוח לאומי שהוא – לעניין זה – גורם חיצוני לקשר ההסכמי המשולש שבין הצדדים (המערער, הקיבוץ והחברות). מדובר בתביעת חוב המוגשת למפרק חברה בקשר לשכר עבודה, המצמיחה זכות לקבלת גמלה מן המוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. אין ספק שביחסים שבין המערער לחברות התקיימו יחסי עובד ומעביד. כך קבע בית הדין האזורי ובצדק. יחסים אלה מצמיחים למערער זכות לקבלת גמלה מן המוסד לביטוח לאומי. חוק הביטוח הלאומי ביקש לבטח את העובד לגבי עיקר זכויותיו לשכר עבודה מן המעסיק ולצורך כך נקבעה גמלה לפי פרק ח' לחוק. התנאי לקבלת הגמלה הוא קיומם של יחסי עובד ומעביד, ובענייננו יחס זה התקיים בין המערער לחברות. הגמלה שבחוק נועדה לענות על חסרון הכיס שנוצר לעובד והמערער היה במעמד זה. לפי זה, אין הצדקה לשלול את הזכות שבחוק רק מן הטעם שמדובר בצדדים אשר יצרו ביניהם יחסי עבודה משולשים. לפי זה, ביחסים שבין המערער למוסד לביטוח לאומי יש לראותו כעובד החברות הזכאי לגמלה בקשר ליתרת חוב השכר שלו. אלא - כפי שראינו - במסגרת היחסים המשולשים, המערער הימחה את זכותו לשכר מן החברות אל הקיבוץ.

המחאת זכות זו אין בה כדי להצדיק שלילת הגמלה המגיעה למערער מן המוסד לביטוח לאומי. הנכון הוא שמכח ההסדר המשולש בין הצדדים, המחאת זכותו של המערער לשכר מן החברות תחול גם על זכותו לגמלה. הזכות לגמלה היא של המערער אך הזכאי לקבלה יהא הקיבוץ. אכן, זכות לגמלה אינה ניתנת להעברה (סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי) והיא שלו. אלא שביחסים שבין המערער לקיבוץ זכותו לגמלה תהא מגעת לקיבוץ. בכך יבוא לידי ביטוי, במלוא תוקפו, ההסדר המשולש שבין הצדדים: לא תיגרע זכותו של המערער לגמלה מן המוסד לביטוח לאומי אלא הקיבוץ יקבל את הגמלה במקום השכר, לאחר שעמד בכל חיוביו כלפי המערער במסגרת יחסי החברות שבין שניים אלה. בכך תוגשם גם תכלית החוק המעמידה את המוסד בנעליו של המעסיק חדל הפרעון ומטילה עליו לשלם לעובד את יתרת השכר והפיצויים כקבוע בחוק. כך, כשם שהמערער, כעובד החברות, היה זכאי לשכר מן החברות והוא הימחה את זכותו לקיבוץ, כך - במעמדו זה – הוא זכאי לגמלה מכח החוק אשר תשולם לקיבוץ מכח ההסדר המשולש שבין הצדדים. בענייננו זו התוצאה הנכונה, הראויה והצודקת.

19. במסגרת היחסים המשולשים שבין הצדדים היחס הדומיננטי והמשמעותי הוא יחס העבודה שבין המערער לחברות. כך היה לאמיתם של דברים ומעמדו של המערער כ"עובד" הקיבוץ במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ היה במידת מה, "על הנייר", מטעמים של נוחות וחסכון. במציאות זו יש מקום לתת תוקף למעמדו האמיתי של המערער ולזכויות החוקיות הנובעות ממעמד זה.

20. לו תשמע דעתי, הערעור יתקבל במובן זה שיפסק כי בין המערער לבין החברות התקיימו יחסי עובד ומעביד כפי שקבע בית הדין האזורי. מכח מעמדו זה יקבע כי המערער זכאי להגיש תביעת חוב למפרק החברות והוא זכאי לגמלה מן המוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח' לחוק. עם זאת, מכח ההסדר המשולש שבין המערער, החברות והקיבוץ יפסק כי זכותו של המערער לגמלה מגעת לקיבוץ.

21. בשולי הדברים אעיר כי טוב יעשה המוסד לביטוח לאומי אם יבחן את הסדרי סיווג תשלומי הביטוח הלאומי במקרים הדומים לענייננו, במטרה להביא לכך שתשלומי הביטוח יותאמו להסדרי ההעסקה כפי שהם לאמיתם. הערה זו אינה משפיעה על עניינו של המערער הואיל וגם אם שולמו לגביו תשלומי ביטוח מופחתים שלא כדין (דבר שלא נטען ולא הוכח), אין הדבר גורע מזכותו לקבלת הגמלה מן המוסד לביטוח לאומי, לפי פרק ח' לחוק, מכח הוראת סעיף 365 לחוק.

לאחר שסיימתי את כתיבת חוות דעתי, עיינתי בדבריו של חברי הנשיא סטיב אדלר ומצאתי להוסיף הערות אלה:

22. חברי הנשיא בדעה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברות. לדידו, המערער פעל בחברות במעמדו כחבר קיבוץ במסגרת "סידור העבודה" של הקיבוץ ולכן אין לו מעמד של עובד הזכאי לגמלאות מן המוסד לביטוח לאומי לפי פרק ח' לחוק. חולק אני על עמדת חברי:

(1) בית הדין האזורי קבע כעובדה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לחברות ולמרות עובדה זו לא זכאי המערער לגמלה לפי פרק ח' לחוק. הערעור בפנינו הוגש על ידי המערער ואין צורך לאמר כי הוא עצמו לא עורר את שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד. מכאן ששאלה זו לא עמדה לדיון בפנינו ולא היתה הצדקה להיזקק אליה במסגרת הערעור או להגיע למסקנה שונה מזו אליה הגיע בית הדין האזורי.

(2) אחת מאבני הפינה במשפט העבודה הוא העקרון שמעמדו של אדם כ"עובד" – ממנו נגזרות זכויות על פי חוק – נקבע על פי מאפיינים אובייקטיביים שהם חיצוניים להסכמה ה"פנימית" שבין העובד למעסיקו. מכאן שהסכמת הצדדים כי פלוני הוא "עובד" או אינו "עובד" לא היא הקובעת. יחסי עובד ומעביד נקבעים על פי בחינה חיצונית ועצמאית של מרכיבים רבים של היחס המשפטי שבין העובד למעסיקו, על פי מבחנים שפותחו בפסיקה. בענייננו לא יכול להיות ספק שעל פי המבחנים האלמנטרים והמקובלים שנקבעו בפסיקה, התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער לבין החברות ומ"מעמד" זה של המערער נגזרות זכויותיו על פי חוק.

(3) כפי שהראיתי בחוות דעתי, המערער, החברות והקיבוץ ערכו ביניהם הסדר "פנימי" לפיו הושאל המערער לעבודה בחברות ושכרו – או עלות שכרו – שולמה על ידי החברות במישרין לקיבוץ. מדובר בהסדר של השאלה שאינו שולל קיומם של יחסי עובד מעביד בין העובד המושאל לבין הגוף בו הוא מבצע את העבודה.

23. אם הבנתי אל-נכון את דעתו של חברי, הוא מעניק משקל מכריע ל"הסדר" שנעשה בין המערער, הקיבוץ והחברות במסגרתו הושאל המערער לעבודה בחברות, שכרו שולם לקיבוץ והקיבוץ כיסה את כל צרכיו של המערער כחבר קיבוץ. כפי שהראיתי בחוות דעתי, הסדר זה אפשרי, במגבלות מסוימות, במסגרת היחסים הפנימיים בין בעלי ההסדר לבין עצמם (סעיפים 14 – 16 לעיל). לדעתו של חברי, יש מקום להעניק תוקף להסדר לא רק ביחסים הפנימיים של הצדדים להסדר (המערער – הקיבוץ – החברות) אלא גם ביחסים שבין המערער למוסד לביטוח לאומי. לדידו של חברי – במילים שלי – הצדדים רקחו ביניהם הסדר ומן הראוי שיאכלו מפירותיו.

24. דעתי שונה. המערער היה עובד של החברות. לא זו בלבד שהחברות הן גוף נפרד מן הקיבוץ, אלא שהן אף לא היו בבעלות הקיבוץ. מכאן שהמערער לא הועסק בענף או באחת מהשלוחות הכלכליות של הקיבוץ בו הוא חבר. ההסדר לפיו שכרו של המערער שולם לקיבוץ ומעמדו כחבר קיבוץ נשמר לו, נעשה מטעמי נוחות של הצדדים ולא שיקף את המציאות לאמיתה. למעשה, במקרה זה הועסק המערער בחברות בכסות של "סידור העבודה" של הקיבוץ למראית עין בלבד. עולם המשפט של היום – ובמיוחד דיני העבודה – מבקשים להתחקות אחר תכליתם של דברים ואחר המבנה האמיתי של היחסים המשפטיים הנרקמים בין צדדים. חברי הנשיא משקיף במקרה זה

על הכסות שהצדדים עטו על עצמם בעוד אני סבור שיש מקום להסיר את המעטה ולהתבונן אל מעבר לגדר ולחפש אחר היחסים האמיתיים שהתקיימו למעשה. לדידי, בתחרות בין הכסות למהות – או, אם תרצו, בין הקנקן לבין מה שיש בו – יש להעדיף את העיקר על פני הטפל והעיקר הוא מהותם ואמיתם של היחסים שנרקמו בין המערער לבין החברות, לגביהם לא היה חולק.

25. חברי הנשיא קובע כי התשלום של החברות לקיבוץ עבור עבודתו של המערער היה בחזקת "החזר הון" ולא שכר חדשי. לדעתי אין בסיס לקביעה זו. בסיס התשלומים של החברות לקיבוץ היה שכר חדשי של 17,047 ש"ח המגיע עבור עבודת המערער. זהו שכר מקובל. זהו שכר שאינו חורג מן הסביר. סכום התביעה הגבוה היה מבוסס על שכר עבודה שלא שולם תקופה ממושכת. בנתונים אלה, לא נכון לראות את התשלומים ששילמו החברות לקיבוץ כ"החזר הון".

26. עניין לנו בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי. הזכויות בהן מדובר – גמלה לפי פרק ח' לחוק – נועדו להעניק לעובד כיסוי ביטוחי לגבי שכר שלא שולם לו על ידי חברה שנכנסה להליכי פירוק. המפתח לזכות זו נעוץ בקיומם של יחסי עובד-מעביד (סעיף 181 לחוק). האם, בענייננו, קיימת סיבה לשלול זכות זו רק בשל כך שבין הצדדים נעשה הסדר כזה או אחר לעניין העברת שכרו של המערער לידי הקיבוץ במקום לידיו? תמהני.

27. המערער היה מבוטח בביטוח הלאומי. אכן, המערער בוטח בתעריף מיוחד המתייחס לחברי הקיבוץ ואפשר ששורת הדין היתה מחייבת לשלם עבורו דמי ביטוח בתעריף של עובד שכיר. האם תשלום דמי ביטוח בחסר שוללים זכות לפי חוק הביטוח הלאומי? התשובה שלילית. כלל ברזל בחוק הביטוח הלאומי הוא שזכותו של עובד לגמלה אינה נשללת בשל אי תשלום דמי ביטוח:

"שמירת זכות לגמלה

365. היה אדם חייב לפי חוק זה לשלם דמי ביטוח בעד הזולת ולא שילמם, יראו, לעניין הזכות לגמלה, כאילו שולמו".

הוראה זו מתייחסת למקרה בו דמי ביטוח לא שולמו כלל והיא חלה - ביתר שאת - לגבי מקרה בו שולמו דמי ביטוח בשיעור מופחת או לא נכון. שלילת גמלה אפשרית רק במצב קיצוני בו המקרה המזכה בגמלה כרוך בביצוע פשע (סעיף 326 לחוק) וזה בודאי אינו המקרה שבפנינו.

28. חברי הנשיא מציע להחיל על המערער חלק מחוקי המגן אלא שהצעה זו – עם כל הכבוד – אינה מועילה: עניין לנו בחברות בפירוק שגם אם ייקבע שהמערער זכאי לקבל מהן זכויות כספיות כאלה ואחרות, הרי אין ממי להיפרע. אם יש למערער פתח תקווה הרי זה רק אם ייקבע מעמדו כ"עובד" ותוכר זכותו לגמלה לפי פרק ח' לחוק. רק בדרך זו יוכל המערער (ולמעשה הקיבוץ) לקבל את המגיע עבור עבודתו בחברות. לדעתי, זו הדרך הנכונה.

29. מן התמונה המצטיירת – וכך לפחות אני התרשמתי – ההסדר שנרקם בין הצדדים נעשה בתום לב ותוך שימוש ב"פירצה" שבהוראות חוק הביטוח הלאומי. נדמה – ואין לי כל הוכחה לכך – שמדובר בהסדר נפוץ, ואפשר שרשויות המוסד לביטוח לאומי אף מודעים לו. מן הראוי לתת את הדעת לתופעה זו ולהסדירה ולכך כוונו דברי בסעיף 21 לעיל.

30. לסיכום, בבחינת כלל הנסיבות, סבור אני שיש מקום לתת תוקף לזכויותיו של המערער לפי החוק, זאת לאור מעמדו האמיתי כעובד החברות, ולא ללכת שבי אחר ההסדר המיוחד שבין הצדדים שנעשה למראית עין ואינו משקף נכוחה את מעמדו של המערער כעובד החברות ואת זכותו לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי הנגזרת מכך.

הנשיא סטיב אדלר

פתח דבר

ערעור זה סוגיה אחת במרכזו, האם המערער מר רז היה במעמד "עובד" של המשיבות מס' 1 ו- 2 (החברות) לצורך פרק ח' (ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק). אקדים ואומר כי מסקנתי היא, שמר רז לא היה עובד לצורך פרק ח' לחוק אלא "חבר קיבוץ" המושאל לחברות. על כן, דין ערעורו להידחות.

טרם אבוא כדי פסיקה, אציין מספר עובדות המבהירות את מהות התביעה. בין השנים 1988 - 1994 הועסק מר רז כמנהל אגף ביצוע מחוז צפון ולאחר מכן כמנהל ארצי של החברות, עד למועד בו נכנסו החברות להליכי פירוק. הוא לא קיבל שכר מהחברות ולא נרשם כעובדן. הדיווחים לשלטונות המס, הן של החברות והן של הקיבוץ, הציגו את מר רז כחבר הקיבוץ אשר הושאל לחברות. עם כניסתן של החברות לפירוק והגשת התביעות למפרק, הגיש מר רז תביעה לתשלום שכר ופיצויי פיטורים, כאשר סכום תביעתו (מאות אלפי שקלים) היה גבוה לאין ערוך מסכום תביעות החוב של עובדיהן השכירים של החברות (שלא עלו על 40,000 ש"ח). בתביעתו למפרק טען מר רז כי היה עובד החברות ועל כן זכאי הוא לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) מכוח פרק ח' לחוק. יאמר מיד, כי מר רז זכאי לגמלה כאמור רק אם היה בגדר עובד החברות (ראו סעיף 182 לחוק). המוסד כפר בזכאותו של מר רז, בטענה שלא היה "עובד" החברות. בתגובה הגיש מר רז לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה למתן הוראות למפרק תשלובת מ.ב. (הקיבוץ הארצי)".

נוסיף, כי התביעה הוגשה על ידי מר רז באופן אישי, אולם לפי תקנות הקיבוץ כל תמורה בגין עבודתו של המערער תשתלם ממילא לקיבוץ. בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעות הנושים, החליט להעביר את שאלת מעמדו של מר רז לצורך פרק ח' לחוק, לבית הדין האזורי. בהחלטתו נקבע: "השאלה העומדת לדיון היא, מעמדו של חבר קיבוץ בקשר לחברה בפירוק כאשר אין מחלוקת שהוא נשלח מטעם הקיבוץ במסגרת מכסת פעילים לקיבוץ הארצי. נראה לי שנכון יהיה שהמחלוקת בשאלת הסטאטוס של המבקש בקשר למשיבות 1 ו- 2 תתברר בבית הדין לעבודה, וממילא כל המחלוקת בתיק זה תוכרע על ידו".

בית הדין האזורי דחה את תביעתו של מר רז ועל כך הערעור שבפנינו. בבואנו להכריע בערעור, נמצאנו חברי השופט צור ואנוכי חלוקים באשר ליישום המסגרת הנורמטיבית על עובדות המקרה. לדעת השופט צור יש לקבוע את מעמדו של מר רז על פי המבחנים של משפט העבודה ואילו לדעתי יש להגיע לכלל הכרעה בהליך זה בעיקר על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. יתרה מזאת, לדידי מר רז לא היה עובד החברות גם על פי מבחני משפט העבודה.

המסגרת הנורמטיבית

הגדרות שונות של "עובד" להוראות חוק שונות

[2] כהקדמה לדיון בעניין קביעת מעמדו של מבצע עבודה וקביעת זהות מעסיקו, אחזור על דבריי בפרשת גרוסקופף, [1] לפיהם "אדם עשוי לבצע עבודה בכמה 'כובעים' ויש לקבוע באיזה 'כובע' הוא עובד". ההגדרה של "עובד" עשויה להיות שונה בענפים שונים של המשפט ואף לגבי חוקים שונים במשפט העבודה ובמשפט הביטחון הסוציאלי. קרי, אדם יכול להיחשב עובד לעניין ישומו של חוק פלוני אך לא להיחשב כעובד לעניין ישומו של חוק פלמוני. ועוד. מבוטח יכול להיחשב עובד לצורך ענף מסוים מענפי הביטוח הלאומי ולא לגבי ענף אחר. [2] כמו כן, אין מניעה שאדם יהיה במעמד של עובד בצד היותו במעמד של חבר קיבוץ. [3] יתרה מזו, אדם יכול לבצע עבודה אצל חברה שאינה מעסיקתו, בתור עובד מושאל על ידי מעסיקו. [4] כיוון שבחוק הביטוח הלאומי מצויה הגדרה למונח "עובד", עלינו לפרש את לשונה, לבחון את תכלית הוראת החוק הרלבנטית לענייננו וליישמה לנסיבות המקרה. במאמרי "היקף תחולת משפט העבודה - מכפיפות לתכלית", [5] עמדתי על כך שיש להתאים את הגדרת העובד לתכלית החקיקה ולמציאות חיי העבודה, בצייני:

"במרבית המקרים, ממשיך בית הדין ליישם את המבחן המעורב, אשר במרכזו ניצב מבחן ההשתלבות. אולם, אין להתעלם מהצורך בבחינה מחודשת של מבחנים משפטיים מסורתיים אלו על מנת להתאימם למציאות. שינויים בחקיקה ובהלכה הפסוקה הם חלק אינטגרלי משיטתנו המשפטית. האחריות להתאמת המשפט אל המציאות החברתית רובצת הן לפתחו של המחוקק והן לפתחם של בתי המשפט. חוק הקופא על שמריו מתנתק מהמציאות ומפסיק להוות כלי שרת בידי החברה והמדינה ובחיי המסחר. כאשר מובא בפני בית הדין סכסוך המחייב שקילה מחדש של ההלכה הנוהגת, עליו לעשות כן ובמידה והשתכנע, כי יש מקום לשינוי ההלכה אזי עליו לשנותה ואין בכך משום התנהגות יוצאת דופן. נזכור, כי כלל ההחלטות אותן מקבל בית הדין, בין אם הן לחיוב ובין אם הן לשלילה, הינן בגדר הכרעה בסכסוך וקביעת מדיניות. מכאן, שגם כאשר מדובר בהחלטה שלא להעניק לעובד זכויות והגנות של משפט העבודה וגם כאשר עסקינן בהחלטה שכן לעשות כן, יש בכך משום הכרעה וקביעת מדיניות.

...

עוד בתחילת הדיון ציינו, כי המחוקק בחר לנהוג ביד קמוצה בכל הקשור להגדרת המושגים "עובד", "מעסיק", "קבלן עצמאי" וכיוצא בזה והותיר, למעשה, את עיקר מלאכת הפירוש בידיהם של בתי הדין. התווית הפרשנות הראויה למונחים אלה, צריכה להבטיח התאמה בין עקרונות המשפט לבין ערכי החברה..."

חבר קיבוץ המבצע עבודה

[3] כפי שיוסבר בהמשך בפרק הדן ביישום ההלכה, ישנם מצבים שונים של העסקת חבר קיבוץ. המצב הראשון - עבודה במסגרת "סידור עבודתו" של החבר כחבר קיבוץ, הן בתוך הקיבוץ עצמו, הן בגוף נפרד שבבעלות בלעדית של הקיבוץ בו הוא חבר והן אצל גוף חיצוני כעובד מושאל. יצוין, כי הגוף החיצוני יכול להיות בבעלות מעורבת של הקיבוץ ושל גוף אחר, גוף של התנועה הקיבוצית אליה משתייך הקיבוץ או גוף שאין לו כל שייכות לקיבוץ. ביצוע עבודה במפעל חיצוני במסגרת סידור עבודה בקיבוץ אינו מזכה את החבר בשכר אלא התמורה עבור עבודתו מועברת לקיבוץ בתור תשלום עבור שירות שהקיבוץ נותן למפעל החיצוני. במצב השני - חבר הקיבוץ מבצע עבודה כמו כל עובד שכיר אחר, באמצעות התקשרות אישית. במקרה שכזה החבר מקבל שכר ותנאים מכוח משפט העבודה בדומה לכל עובד אחר. אולם, בדרך כלל ועל פי תקנות הקיבוץ מבקש העובד מהמפעל להעביר את שכרו ישירות לקיבוץ.

לדידי, מר רז הועסק בחברות כעובד מושאל, במסגרת סידור עבודתו הרגיל ואילו לדעת חברי השופט צור הוא הועסק כעובד שכיר באמצעות התקשרות אישית.

הגדרת "עובד" בחוק הביטוח הלאומי

[4] בסעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי קיימת הוראה מיוחדת הנוגעת לחבר קיבוץ או חבר מושב שיתופי, וזו לשונה:

"3. לעניין חוק זה רואים חבר אגודה שיתופית העובד במפעל האגודה או מטעמה כעובד, ואת האגודה רואים כמעבידו;

ואולם בחבר אגודה שיתופית שהיא קיבוץ או מושב שיתופי רואים את החבר כעובד, ואת הקיבוץ או המושב השיתופי כמעבידו, אם החבר עוסק בתפקידו במסגרת סידור העבודה ולא על פי התקשרות אישית בינו לבין מעביד אחר, אף אם אין התפקיד מבוצע במפעל האגודה או מטעמה" [ההדגשה הוספה - ס.א.].

מכאן, כי לצורך חוק הביטוח הלאומי חבר קיבוץ הינו במעמד "עובד" של הקיבוץ כאשר הוא מבצע עבודה במסגרת סידור העבודה בקיבוץ. אולם, כאשר החבר מבצע עבודה במסגרת התקשרות אישית עם מעסיק חיצוני, נחשב הוא "עובד" של המעסיק החיצוני לצורך חוק הביטוח הלאומי.

תכליתו של סעיף 3 לחוק בענייננו

[5] בסיפא לסעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי שלעיל, נקבעו הוראות מיוחדות לגבי חברי קיבוץ וחברי מושבים שיתופיים. הוראות מיוחדות נדרשות לגופים הללו, משום ההבחנה בין חברים המבצעים את עבודתם במסגרת המושב או הקיבוץ לבין חברים המועסקים מחוץ להם. ההיגיון בכך הוא, שאת עבודתם במסגרת האגודה מבצעים החברים בכובעם זה ולא כעובדים שכירים של הקיבוץ. עוד יצויין, כי הקיבוץ זכה לתנאים מיוחדים בחקיקה, לרבות בדמות קביעת שיעור דמי ביטוח החברים הנמוך מזה של שכיר. שיעור דמי ביטוח מופחת כאמור אינו חל במקרה שחבר קיבוץ עובד כשכיר על פי התקשרות אישית. על כך נרחיב בהמשך.

כאשר חבר קיבוץ מועסק מחוץ לקיבוץ על פי חוזה עבודה בינו לבין מעביד חיצוני, שאינו הקיבוץ, דינו כדין כל שכיר אחר. אין חשיבות לכך שבסופו של דבר שכרו מועבר לקיבוץ, שכן כל עובד רשאי להוציא את כספו כרצונו. יתרה מזאת, שכרו מועבר לקופה הקולקטיבית בהתאם לתקנון הקיבוץ, החל על היחסים בין החבר לבין הקיבוץ, ואינו נוגע למעסיק החיצוני. טול לדוגמה, חבר קיבוץ המועסק כפרופסור באוניברסיטה על פי חוזה עבודה בינו לבין האוניברסיטה ומעביר את שכרו לקיבוץ. במקרה כזה החבר הוא עובד האוניברסיטה, אף ששכרו מועבר לקיבוץ כמתחייב על פי תקנונו.

תיאום בין מעמדו של חבר קיבוץ לבין התשלומים לשלטונות המס

[6] אחת ההשלכות הנודעת לקביעת מעמדו של חבר הקיבוץ המבצע עבודה הינה קביעת שיעור המס ודמי הביטוח הלאומי. הקיבוץ משלם עבור חבר המבצע את עבודתו במסגרת סידור העבודה הרגיל שיעור דמי ביטוח לאומי נמוך משיעור התשלום בו חב שכיר. [6]

הוראה 327 להוראות מינהל הביטוח והגביה - אגף הגביה במוסד לביטוח לאומי, שעניינה "קיבוצים ומושבים שיתופיים", מבוססת על החוק והתקנות וקובעת סוגים שונים של חברי משק מבוטחים, לצורך תשלום דמי ביטוח. הסוגים הללו מיועדים, בין היתר, לאבחן בין חבר המועסק על פי סידור עבודה בקיבוץ לבין חבר המועסק על פי חוזה עבודה שאינו קשור לקיבוץ. וזו לשונם של חלק מסעיפי ההוראה:

"סוג 01 ... חבר הפועל מטעם המשק בתנועת התיישבות ובמוסדותיה בארץ ובחו"ל ואינו מקבל שכר מגוף זה..."

"סוג 05 ... חברים העובדים מחוץ למשק במשרה מלאה ומקבלים שכר (אין לכלול בסוג זה עובד חלקי אשר ייכלל בסוג 01)...".

הקיבוץ החליט לשלם דמי ביטוח עבור מר רז כחבר קיבוץ לפי "סוג 01" ולא לפי סוג "05". הקיבוץ קיבל תשלום מהחברות כנגד המצאת חשבונית מס שהנפיק ושילם מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי בסכום הנופל מהסכום שהיה מנכה המעביד ומעביר לרשויות, אילו היה מר רז עובד כשכיר.

הקיבוץ היה ער להבחנה בין השאלת חבר קיבוץ למפעל לבין עבודת חבר קיבוץ כעובד שכיר של מפעל חיצוני. בתצהירה הסבירה גברת סילביה רוטברט, רואת חשבון במקצועה, אשר ביקרה את הדוחות הכספיים של הקיבוץ בתקופה מושא התביעה, את היתרונות שהפיק הקיבוץ מההסדר הזה. גברת רוטברט טענה (בסעיפים 9 ו- 10 לתצהירה),

"כאשר שכרו של חבר קיבוץ העובד שלא במסגרת הקיבוץ אלא בתאגידי חוץ כגון החברות, עובר במישרין לקיבוץ כנגד חשבונית מס, צריך לחשב את דמי הביטוח במתכונת שפורטה לעיל. לעומת זאת, אם חבר הקיבוץ העובד "בחוץ" מקבל תלושי שכר ומאחר שמעבידו חייב בניכוי מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי על פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וחוק הביטוח הלאומי, הרי שההסדר קובע כי במקרה זה דמי הביטוח הלאומי שישולמו הם גם דמי הביטוח שנוכו בתלוש השכר וגם 10% ממתכונת החישוב שפירטתי לעיל בתצהירי זה.

.... במצב זה, ברור שמטעמי חסכון במס עדיף לקיבוץ ששכרו של עובד שהינו חבר קיבוץ ועובד בתאגיד חוץ, או אצל מעביד חוץ, ישולם בדרך של הוצאת חשבונית מס כנגד תשלום השכר. הטעם הנוסף שהסדר זה היה נוח לכל הצדדים הוא נוחות בכל הקשור לתזרים מזומנים של הקיבוץ". [7]

עוד הסבירה הנ"ל, כי בשנים הללו "היה הקיבוץ בהפסדים ולכן לא היה חייב במס הכנסה" (סעיף 11 לתצהירה). אילו השכר היה משתלם ישירות למר רז אזי היה מעסיקו חב בניכוי מס ההכנסה משכרו. על כן, בחר הקיבוץ לדווח למוסד לביטוח לאומי על מר רז כ"חבר קיבוץ" ואף שילם עבורו דמי ביטוח כחבר קיבוץ המבצע עבודה עבור הקיבוץ. הקיבוץ קיבל תשלום עבור עבודתו של מר רז לפי חשבונית מס שהנפיק הקיבוץ ולא על פי תלוש שכר.

הקיבוץ ומר רז אינם יכולים לשלם דמי ביטוח לאומי בגינו כ"חבר" ולזכות בגמלה מכוח פרק ח' לחוק כאילו היה עובד שכיר

[7] מר רז והקיבוץ מנסים לאחוז בחבל משני קצותיו, מחד - לשלם עבור מר רז דמי ביטוח לאומי (ואף מס הכנסה) בשיעור נמוך כחבר קיבוץ; מאידך, לטעון כי למר רז מגיעות מלוא הזכויות כאילו היה עובד שכיר של החברות.

הקיבוץ ומר רז החליטו, בהסכמת החברות, על מעמדו כחבר קיבוץ בעת עבודתו בחברות ואין זה נכון וראוי להרשות להם לשנות את מעמדו בדיעבד לנוחותם. המוסד אינו מסוגל לבדוק את כל הצהרות המבוטחים בעניין מעמדם כעובדים ופועל על פי הצהרות המבוטחים ומעסיקיהם. במקרה של חבר קיבוץ, המוסד מקבל תשלום דמי ביטוח וקובע את מעמדו של המבוטח על פי הצהרת הקיבוץ בו הוא חבר. לחייב את המוסד לקבל מהקיבוץ דמי ביטוח עבור מר רז כ"חבר" אך לשלם לקיבוץ במקרה של פירוק החברות (באמצעות מר רז) גמלה כאילו היה מר רז "עובד" החברות – אינה מדיניות ראויה שיש לקדמה.

בשל סיבה זו דחה בית הדין האזורי את התביעה, ובדין עשה כן. לדידי, יש לדחות את התביעה אף מטעמים נוספים, כפי שיפורט בהמשך.

בפועל מר רז היה חבר קיבוץ המושאל לחברות

[8] טעם נוסף לדחיית הערעור הוא שעל פי מכלול העובדות הועסק מר רז בחברות כעובד מושאל מן הקיבוץ ולא היה עובד החברות לצורך משפט העבודה ופרק ח' לחוק הביטוח הלאומי. בכך הנני חולק על דעתו של השופט צור ובית הדין האזורי.

עובד מושאל ומעבידים במשותף - בפסיקה מוגדר המעמד של "עובד מושאל", כדלקמן:

"... יכול ובמצבים מסוימים יועיד מפעל עובד מעובדיו לעבודה במפעל אחר, כחלק מפעילותו של המפעל הראשון. כל זה בתנאי שלא נוצר מצב שבו כל אחד מהשניים מנער חוצנו מהיותו 'מעביד', ומובטחות זכויות העובד המוקנות בחוק...". [8]

ובפרשה אחרת נפסק:

"בין מעביד פלוני לעובד פלוני קיימים יחסי עובד-מעביד, מבלי שיחסים אלה יבואו לידי סיום, נוצר מצב שבמקביל ועל-פי הסדר בין אותו מעביד למעביד אחר – עובד העובד אצל המעביד האחר". [9]

בבית הדין האזורי הובאו ראיות לגבי נסיבות קבלתו של מר רז לעבודה בחברות וכן לגבי מעמדו בחברות. לאחר עיון בחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי מר רז הוזמן לעבוד בחברות בגלל כישוריו וקשריו עם אנשי תנועת הקיבוץ הארצי, אך הוחלט בהחלטה משותפת של מר רז, הנהלת החברות ומזכירות הקיבוץ, כי המסגרת המשפטית המעשית והרשמית להעסקתו תהא - ביצוע עבודתו של מר רז במסגרת סידור עבודתו בקיבוץ, כאשר עבודתו בחברות תתבצע כחבר (עובד) מושאל מטעם הקיבוץ. הסדר כזה היה מקובל בחברות ובתקופת עבודתו של מר רז היו בין 10 ל- 15 "פעילים" שנשלחו על ידי התנועה לעבוד בחברות. בהמשך אפרט את הראיות התומכות במסקנתי.

[9] הקשר בין הקיבוץ לבין החברות -

מר רז והעדים מטעמו עשו מאמצים להציג את הקיבוץ והחברות כגופים נפרדים ללא קשר ביניהם. הראיות אינן תומכות בטענה זו. קיבוץ אילון הוא חבר בתנועת הקיבוץ הארצי. החברות הן בבעלות ובשליטת תנועת הקיבוץ הארצי. שמן מעיד על הקשר בינן לבין התנועה והקיבוץ - "מ.ב. תשלובת בניה של הקיבוץ הארצי", ו - "מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי". כפי שיובהר בהמשך, הקשר שבין קיבוץ אילון, תנועת הקיבוץ הארצי, החברות ומר רז מצביע על אינטרס כספי משותף.

אין בכך כדי למנוע אפשרות של העסקת חבר קיבוץ כעובד החברות. אולם, נסיבות המקרה דנן מצביעות על העסקת מר רז כחבר קיבוץ, "עובד" הקיבוץ המושאל לחברות. היחסים הכספיים וקשרי הבעלות שצוינו לעיל מחזקים את מסקנתי.

[10] ההסדר הרשמי והמעשי -

בפסיקה ניתנה חשיבות מיוחדת לנסיבות האמיתיות של העסקת עובד. במקרה דנן רוב הנסיבות מצביעות על מר רז כעובד שהושאל לחברות מטעם הקיבוץ. הסידורים הרשמיים, כגון דיווחים למס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי, מלמדים על היות מר רז חבר הקיבוץ ולא עובד החברות.

מר רז לא חתם על חוזה עבודה עם החברות, ולא קיבל מהן שכר. עובדים בכירים אחרים של החברה אשר היו במעמד "פעילים", לא קבלו שכר מן החברות אלא החברות העבירו בגינם סכומים לקיבוצים בהם היו חברים.

כל העובדים השכירים קבלו שכר באמצעות מחלקת כוח אדם ובסכומים התואמים שכר עובדים שכירים אחרים במשק בתפקידים מקבילים. מחלקת כוח האדם של החברות לא טיפלה בענייניהם של ה"פעילים" בכלל ובמר רז בפרט. הסכומים שצוינו בבית הדין כסכומים שהועברו לקיבוץ מטעם החברות תואמים יותר החזר השקעה מאשר שכר.

[11] הקיבוץ קיבל החזר הון ולא שכר -

שיעור התשלומים שמר רז תבע מהמפרק מצביעים על היות התשלום הנתבע החזר הון ולא שכר.

הסכומים שעובדי החברה תבעו מהמפרק לא עלו על כ- 40,000 ש"ח ואילו מר רז טען בתביעת החוב למפרק כי יש לשלם לו 208,860 ש"ח. ב"בקשה דחופה למתן הוראות למפרק תשלובת מ.ב. (הקיבוץ הארצי)" העמיד מר רז את החוב על סכום של 546,847 ש"ח, המחולק להפרשי שכר בסך 251,023 ש"ח ופיצויי פיטורים בסך 295,824 ש"ח. אלה אף הסכומים שמר רז ציין בתצהירו, שהוגש לבית הדין.

הסכומים שהחברות העבירו לקיבוץ בגין עבודתו של מר רז בחברות מצביעים על החזר הון ולא על שכר. בשנת 1993 העבירו החברות לקיבוץ תשלומים חודשיים בסך 5,000 ש"ח לשלושה חודשים, 6,250 ש"ח לשבעה חודשים ו- 7,750 ש"ח לחודש אחד. ואילו בשנת 1994 העביר הקיבוץ סכום של 89,250 ש"ח בגין חודש ינואר, 24,235 ש"ח לחודש פברואר ו- 17,047 ש"ח לחודשים מרץ ואפריל. אי היציבות בגובה הסכומים המועברים ושיעורם הגבוה עד למאוד בחודשים מסויימים, מהווים תנא מסייע לעמדתי לעיל. יצוין, כי אין זה מתפקידנו לקבוע את הסיבה בגינה העבירו החברות לקיבוץ סכומים גבוהים בחודשים עובר לפירוק. עם זאת, אין ספק שלא היו נוהגים מנהג שנהגו, לו מר רז היה עובד שכיר.

[12] "פעילים" ו"שליחים" של הקיבוצים שעבדו במוסדות התנועה -

בפני בית הדין קמא עמדו ראיות רבות ואמינות על הנוהג בתנועת הקיבוץ הארצי של שליחת חברי קיבוצים לעבוד במוסדות התנועה ואף בשליחויות אחרות של התנועה. כמו כן, הובאו ראיות המצביעות על מר רז כ"פעיל" שעבד בחברות מטעם התנועה.

[13] הודעות עובדי החברות לחוקר המוסד -

חוקר המוסד גבה הודעות מעובדי החברות. לדידי מדובר בראיות אמינות יותר מהעדויות מטעמו של מר רז. להלן אביא חלק מן האמור בהודעות:

[א] מר רפאל דיזל, שהיה מנהל הכספים של החברות ולאחר מכן מנכ"ל החברות, אמר לחוקר:

"... למיטב זכרוני לא נוצרו יחסי עובד ומעביד בין החברה לבין אותם פעילים. הם לא קבלו מאיתנו משכורת. מי שאמור לשלם או לדווח לביטוח לאומי לגבי אותם פעילים זה הקיבוץ ששלח אותם או התנועה - הקיבוץ הארצי אך לא החברות...

ש. האם הכרת את מיכה רז, מה היה תפקידו?

ת. בעת שאני הגעתי לחברה מיכה שימש כמנהל מחוז הצפון של החברות ומאוחר יותר התמנה להיות מנהל ביצוע ארצי.

ש. כיצד הוגדר מעמדו של מיכה אז מבחינת החברות בהם [כך] פעלו?

ת. בדיוק כמו שהסברתי, הוא חבר קיבוץ שנשלח לחברה כפעיל.

.... ש. האם היו פעילים נוספים שנשלחו לחברה כמו מיכה רז והיו באותם תנאים?

ת. זה התחיל בכ- 15 - 16 איש כאשר הגעתי לחברה בשנת 1992 ובתחילת 1994 היו פחות מעשרה פעילים באותה מתכונת".

[ב] הגב' שושנה שידלו, ששימשה סגנית חשב החברות משנת 1991, אמרה לחוקר:

"הפעילים הם הנציגים של הבעלים...

לגבי הפעילים לא נוהל רישום וחישוב של ימי הבראה, מחלה, חופשה ופיצויים, כי הם לא נחשבו עובדים שכירים בחברה..."

[ג] מר ניומה גלפרין, שהיה סגן מנהל כוח אדם בחברות, אמר לחוקר:

"הפעילים להנחתי הגיעו מהתנועה ומילאו תפקידים בכירים בחברה ולא קבלו משכורת. הם היו שליחי התנועה, לכן לדעתי לא קבלו שכר. אני לא ראיתי את הפעילים כשכירים והם לא הוגדרו כך בחברה. ...אני לא ראיתי אותם כשכירים ולא טיפלתי בפעילים אף פעם... העובדים של החברה עבדו לפי חוזים אישיים וחלקם עבדו לפי הסכמים קיבוציים. מעצם ההגדרה של הפעילים הם לא נחשבו לגבינו כעובדים בחברה".

[ד] הגב' שושנה שגיא, שעסקה בייצוג הקיבוצים בפני שלטונות המס, אמרה לחוקר:

"ידוע לי כי על פי התקנות של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, הקיבוצים העמידו לרשות התנועה את חבריהם למטרות שליחות ובצוע תפקידים בארץ ובחוץ לארץ. תמורת פעילות זאת, לא החבר (הפעיל) ולא הקיבוץ לא היו זכאים לתשלום כל שהוא".

העדויות מטעם מר רז והקיבוץ

[14] אכן, בעניין זה הובאו עדויות סותרות, אולם לאחר בחינת מכלול הראיות, הגעתי למסקנה כי העדויות מטעם עדי המוסד היו אמינות יותר. אכן, כלל נקוט הוא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. אך משום שבית הדין קמא לא מצא לנמק קביעותיו העובדתיות במלואן ולא קבע עובדות בהיבטים רבים שבמחלוקת, סבורני כי מקרה זה בא בין החריגים לכלל האמור.

מר רז העיד, כי לא עסק בחברות במעמד "פעיל" אלא כעובד שכיר ששכרו הועבר לקיבוץ. אולם, למר רז לא הייתה תשובה לשאלת באת כוח המוסד: "כיצד תסביר שיתרת החוב שנותרה לכלל עובדי הנתבעות [החברות - ס.א.] הייתה לא יותר מ- 40,000 ש"ח לעובד, שכר ופיצויים ואילו לך נותר חוב של כחצי מיליון ש"ח ?". זאת ועוד. בעדותו של מר רז מצאנו סממנים המעידים עליו כי היה בגדר "פעיל" ושליח הקיבוץ ולא עובד שכיר, כדלקמן:

"ש. בתצהירו של העד מר דוד גלברט בסעיף 12 מופיעה טבלת תשלומים שהועברו לקיבוץ אילון בגינך. האם תוכל להסביר מהו הסכום של 89,250 ש"ח שהועבר ב- 9.1.1994? ת. בעלי הבית הרשו לעצמם לעשות כלפי חברי הקיבוצים דברים שלא היו מרשים לעצמם לעשות מול שכיר שעבד עם תלוש. הסכום משקף הפרשים שלא התקבלו בשנה הקודמת". עוד צוין בעדותו של מר רז, כי שכרו האחרון לצורך תשלום פיצויי פיטורים היה 17,047 ש"ח, ואילו יתרת החוב בגין שכר שלא שולם עמד על 208,810 ש"ח, שכלל כ- 20,000 ש"ח ריבית.

[15] בית הדין האזורי קבע, כי מר רז לא הועסק כ"פעיל" בחברות, משום שקיבוץ אילון הוציא חשבוניות עבור עבודתו והחברות שילמו כספים לקיבוץ אילון על סמך חשבוניות אלה. בית הדין הבין, כי "פעיל" אינו מקבל תשלום מהחברות והן אף לא מעבירות כספים לקיבוץ בגין פועלו של "פעיל". מסקנתי מן הראיות שונה, לפי שעולה מהן, כי הסכומים ששולמו לקיבוץ על ידי החברות היו החזר הון ולא שכר. עובד אינו מקבל שכר בסכומים ששולמו לקיבוץ בשנת 1994.

אף על פי כן, עמד גם בית הדין קמא על הקשר ההדוק של "יחסי בעלים" בין הקיבוץ, החברות ומר רז, ובמילותיו:

"... אין מדובר במקרה בו מקבל חבר קיבוץ שכר העבודה מחוץ לקיבוץ ומעביר את הכספים שהוא מקבל לקופת הקיבוץ. מדובר במקרה בו במקום לשלם את התמורה לעובד - משתלמת התמורה למאן דהוא אחר, (הקיבוץ) ששלח את העובד לעבודה... הקיבוץ העמיד לרשות הנתבעות [החברות - ס.א.] את כוח האדם של התובע [מר רז -ס.א.]. חבר קיבוץ הוא מחויב לעבוד עבור הקיבוץ, והקיבוץ נושא בהוצאות המחיה שלו. בענייננו העמיד הקיבוץ את כוח העבודה של התובע לרשות הנתבעות וקיבל מהנתבעות תמורה עבור העבודה שביצע התובע".

בסופו של יום הגיע בית הדין האזורי למסקנה, כי הקיבוץ היה "מעבידו" של מר רז כאמור בסעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי. המסקנה האחרונה תואמת את מערכת היחסים כפי שאני מבין אותה, היינו - כי החבר מר רז הושאל לחברות על ידי הקיבוץ.

לדידי, על פי המצב לאשורו מר רז לא היה "עובד" החברות לצורך משפט העבודה וחוק הביטוח הלאומי. באשר להתייחסות בית הדין קמא והשופט צור למר רז כ"עובד" החברות אדון בהמשך.

[16] בית הדין קמא וחברי השופט צור הגדירו את היחסים בין מר רז, הקיבוץ והחברות כיחסים משולשים. אין בכך כדי להצביע על קיומו של חוזה עבודה בין מר רז לבין החברות. אכן, קשורים היו שלושת אלו, אולם הם החליטו, כי חוזה העבודה יהיה בין הקיבוץ לבין מר רז ולא בינו לבין החברות. נוסף על ניתוח היחסים כפי שנעשה בפסק דיני עד כה ניתן להעמיד היחסים האמורים אף במבחן "מי הוא המעסיק".

[17 ] המבחנים לקביעת זהות המעביד נקבעו בפסיקה, והם: "מי קיבל אותו כעובד, מי רשאי לפטרו, מי משלם את שכרו, כיצד דיווחו עליו למס הכנסה, ממי ביקש חופשה, למרותו של מי הוא סר ולמי יש זכות פיקוח עליו".[10] משמדובר בחבר קיבוץ המועסק במפעל חיצוני שאינו שייך לקיבוץ יש להוסיף למבחנים הללו מבחני עזר נוספים: האם חבר הקיבוץ נשלח על ידי הקיבוץ למפעל במסגרת סידור עבודה של הקיבוץ; האם היה חוזה עבודה בין החבר לבין המפעל החיצוני; כיצד קיבל הקיבוץ תמורה עבור עבודתו של החבר במפעל החיצוני. [11]

תכליתם של המבחנים הללו לקבוע מי הצד השני ל"חוזה העבודה" עם מר רז.

יודגש, כי בבחינת מעמדו של חבר קיבוץ כ"עובד" לצורך תחולת חוקי המגן, אין חובה ליישם את הוראות סעיף 3 לחוק הביטוח הלאומי. מכאן, כי מר רז יכול לבצע את עבודתו בחברות במסגרת סידור העבודה בקיבוץ, אולם עדיין ייחשב כ"עובד" החברות במעמד "עובד מושאל" לצורך תחולת הוראות מסוימות במשפט העבודה המגן.

[18 ] ועתה ליישום המבחנים. על פי כל המבחנים הקיבוץ היה "מעבידו" של מר רז. הוא נשלח למפעל על ידי הקיבוץ. הקיבוץ רשאי היה להפסיק את עבודתו של מר רז בחברות. מר רז נשלח למפעל במסגרת סידור העבודה של חברי הקיבוץ. החברות שילמו לקיבוץ תמורה עבור עבודתו של המערער וזאת לפי חשבוניות שהונפקו על ידי הקיבוץ. המערער קיבל את "התמורה" עבור עבודתו מהקיבוץ. הדיווחים לשלטונות המס, לרבות המוסד לביטוח לאומי, נעשו על ידי הקיבוץ. מר רז הוגדר במעמד "חבר קיבוץ" לצורכי מס. החברות לא שילמו דמי ביטוח לאומי עבור מר רז כעובד שכיר וגם לא דיווחו עליו לשלטונות המס כעובד.

על פי מכלול נסיבות המקרה וביישום המבחנים הללו הגעתי למסקנה, כי לצורך משפט העבודה המגן מר רז היה חבר קיבוץ/עובד מושאל לחברות.

העובד המושאל בעידן של פסקי דין מור[12] וצדקא[13]

[19] כאמור, לדידי יש להגדיר את מר רז כחבר הקיבוץ אשר הושאל לחברות. אולם, ברצוני להוסיף, כי לאור פסקי דין "מור", "צדקא" ואחרים ייתכנו מקרים לפיהם עובד מושאל יהא זכאי לקבל מהמפעל בו הוא מועסק כעובד מושאל מספר זכויות מזכויותיו של "עובד" שנקבעו בחוקי המגן.

בעידן של פסקי דין מור, סרוסי [14] וצדקא נדרשים אנו לבחון, האם מר רז זכאי לחלק מהזכויות המוקנות בחוקי המגן בעת עבודתו בחברות, בבחינת "פלגינן מעמד" או "פלגינן זכויות". כך, לדוגמה, לדידי לא יעלה על הדעת, כי עובד מושאל לא ייהנה מהגנתם של חוקים המבטיחים שוויון בעבודה והגנה מפני הטרדה מינית, אף אם הדבר לא היה כתוב בחוק.

החוקים הנוגעים לענייננו הם חוק הגנת השכר, חוק שכר מינימום וחוק פיצויי פיטורים.

כשלעצמי, הייתי מחיל על מר רז הוראות מסוימות של חוק הגנת השכר וחוק שכר מינימום ביחס לכספים שהחברות משלמות לקיבוץ, שכן תכלית חוקים אלה נכונה הן לגבי עובד שכיר רגיל והן לגבי עובד מושאל.

אשר לזכויות מכוח חוק פיצויי פיטורים, לא נקבע הסדר בין החברות לבין מר רז בעניין תשלום פיצויי פיטורים. בהעדר הסדר אין מקום להתעלם מהוראות החוק המבטיחות לעובד פיצויי פיטורים. עם זאת, הכלל הוא, כי עובד זכאי לפיצויי פיטורים ממעסיקו. ככל שמר רז הוא עובד מושאל לחברות אזי מעסיקו הוא הקיבוץ ולא החברות. על פי העקרונות אשר התוותי בפסק דין צדקא, נודעת חשיבות ביישום חקיקה הנוגעת לזכויות עובדים על תבניות העסקה לא שגרתיות, לתכלית אותה חקיקה ואותן זכויות. ייתכן שאחדות ממטרות חוק פיצויי פיטורים נכונות וישימות אף בעניינו של מר רז. אולם, העובד המושאל אינו מפוטר אלא חוזר בפועל לעבוד אצל מעסיקו, היינו, חוזר לקיבוץ. בנסיבות הללו הכלל הוא, כי העובד המושאל אינו זכאי לפיצויי פיטורים.

סוף דבר

[20] לו דעתי תשמע הייתי דוחה את ערעורו של מר רז וקובע, כי הוא אינו "עובד" לצורך פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי.

מר רז והקיבוץ אינם זכאים לקבל גמלה מכוח פרק ח' לחוק כאילו מר רז היה עובד שכיר של החברות כאשר בתקופת עבודתו דיווחו עליו למוסד לביטוח לאומי כחבר הקיבוץ ולא כעובד שכיר של החברות.

ההגדרה המדויקת ביותר למערכת היחסים בין מר רז, הקיבוץ והחברות היא, שמר רז היה חבר קיבוץ המושאל לעבוד בחברות, כחבר קיבוץ במסגרת סידור העבודה בקיבוץ.

השופטת ורדה וירט - ליבנה

הנני מצטרפת לאמור בחוות דעתו של חברי הנשיא סטיב אדלר.

נציג עובדים מר בן-עמי עמירן

הנני מצטרף לאמור בחוות דעתו של הנשיא סטיב אדלר.

נציגת מעבידים הגב' אמירה גלין

הנני מצטרפת לאמור בחוות דעתו של הנשיא סטיב אדלר.

סוף דבר

הערעור נדחה ברוב דעות כאמור בסעיף 20 לפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר.

מר רז יחוב בתשלום הוצאות המוסד בהליך זה בסך 4,000 ש"ח, אשר ישולמו תוך 45 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, ג' באלול התשס"ה (7 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.

השופטת ורדה וירט-ליבנה

השופט שמואל צור

הנשיא סטיב אדלר

נציגת מעבידים גב' אמירה גלין

נציג עובדים מר בן - עמי עמירן

---

[1] עב"ל 20182/97, דב"ע נז/ 182 - 02 המוסד לביטוח לאומי - גרוסקופף, פד"ע לד, עמ' 97.

[2] בג"צ 55/62 עמרם אזולאי - ראש עיריית צפת, פ"ד טז (2) 1465; ע"א 502/78 מדינת ישראל - ניסים ואח', פ"ד לה (4) 748; דנג"צ 4601/95 סרוסי יוסף חי - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817 (להלן – פסק דין סרוסי); ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, פד"ע לו 625 (להלן – פסק דין צדקא); ע "ע 1120/02 יוסף ועקנין - המועצה הדתית אופקים (טרם פורסם); דב"ע נה/ 109-02 אסנת דפנה לוין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 326; ע"ע 1010/02 מדינת ישראל/משרד הפנים - רסמי יעקב (טרם פורסם).

[3] עבל 20037/98 המוסד לביטוח לאומי - ירון שחם, פד"ע ל"ז 346.

[4] דב"ע נא/ 82-3 אולברג - בית הגפן, פד"ע כג 255.

[5] ס. אדלר, "היקף תחולת משפט העבודה – מכפיפות לתכלית", ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, התשס"ב - 2001, עמ' 17.

[6] סעיפים 5, 5א, 5ב, 5ג לתקנות הביטוח הלאומי (גביית דמי ביטוח), התשי"ד - 1954.

[7] ראה סעיף 344(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, בעניין קביעת בסיס ההכנסה לצורך תשלום דמי ביטוח מ"דמי מחייה".

[8] דב"ע שם/129 – 3 הרשקוביץ – מדינת ישראל, פד"ע י"ב 255, 260.

[9] דב"ע מג/60 – 0 רונן ואח' – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ו 87, 93. ראה גם: פרופ' מ. מירוני "מיהו המעביד – הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולוריות", עיוני משפט ט' (תשמ"ג-תשמ"ד) 505.

[10] דב"ע נא/82 – 3, אולברג – בית הגפן; עיריית חיפה, פד"ע כ"ג, 255, 264 אשר בה"ש 4 לעיל.

[11] ביטוי למבחני עזר נוספים עת עסקינן ביחסים משולשים של חבר קיבוץ, קיבוץ, חברה חיצונית לקיבוץ, ראו בעב"ל 1145/02 יהודית ארבל - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

[12] בג"ץ 93/ 5168 מור - בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4) 628.

[13] עע 96/ 300274, צדקא - מדינת ישראל גלי צה"ל, פד"ע לו ע' 625, שבה"ש 2 לעיל.

[14] דנג"ץ 95/ 4601, סרוסי נ' בית הדין הארצי, פ"ד נב(4) 817, שבה"ש 2 לעיל.